העבודה עם אנשים במצבי קומה ופוסט-קומה באמצעות פסיכולוגיה תהליכית מתמקדת ומגבירה את היכולת המועטה שנותרה למטופל לתפוס מה קורה איתו, לחשוב על ולתקשר לגבי מצבו, ובכך מאפשרת למטופלים לקחת חלק פעיל בטיפול בהם, כולל בהחלטות לגבי הארכת חיים.

שיטות ומטרות

עבודה עם מצבי קומה מתחילה בעמדה הפנימית של המטפלת. עמדה זו אומרת שהמטופל בקומה מסוגלת לקלוט ולהתייחס לחוויות פנימיות וחיצוניות, גם אם התגובות הן מינימליות. לכן המטפלת מנסה למצוא אילו ערוצי קומוניקציה פתוחים עבור המטופל, ולהשתמש בהם כדי להתייחס לחוויה שלו.

אפשר לזהות את ערוצי התקשורת האלה באמצעות אותות קטנים, לפעמים מינימליים – בתנועות הגוף, העיניים, בהבעות הפנים, בשינויים בנשימה ובצבע העור ובקולות אותם משמיעים המטופלים. המטפלת מנסה ליצור תקשורת עם המטופל ע"י התייחסות אל והגברת האותות המינימליים הללו.

במהלך האינטראקציה מודרכת המטפלת ע"י הפידבק שמגיע מהמטופל. למשל: אם המטפלת מצטרפת אל החולה בהשמעת קולות, אולי אפילו מגבירה טיפה, המטופל עשוי להגיב ע"י שינוי הקולות שהוא משמיע. בנוסף, המטפלת עשויה לנסות ליצור תקשורת "בינארית", של "כן" ו"לא" ע"י שימוש בתנועות קיימות, של האצבע או העפעף למשל.

מטרה מאד מקובלת בטיפול, אך לא תמיד אפשרית, היא להוציא את המטופל ממצב הקומה. למרות שידוע שההתעוררות קורית לפעמים בעקבות העבודה הזו, זו אינה המטרה הראשית שלה. מטרות נוספות הן לעזור למטופלים לתקשר בכל דרך שאפשרית להם, ולהקל על השתתפותם בהחלטות הנוגעות לטיפול בהם.מטרה נוספת היא לעזור להם להאמין למה שקורה בתוכם ושיש משמעות לחוויה הזו.

העבודה הזו נעשית עם חולים במצבי קומה ומצבים וגטטיביים מתמשכים. היא חשובה במיוחד כשאנשים קרובים למוות כיון שהיא מאפשרת לחולים לקבל החלטות לגבי שקלול כמויות משככי הכאבים למול מיסוך שתודעה שהם גורמים.

את אותם הכלים והתפישות מיישמת הפסיכולוגיה התהליכית גם במצבי תודעה מרוחקים, באלצהיימר, דמנציה ובתהליכי גסיסה. לכל החוויות הללו יש משמעות עבור אלה שנמצאים בהן, ועשויה להיות גם משמעות עבור הקרובים אליהם.

 

תמיכה מדעית

במחקר מהשנים האחרונות מצאו רופאים  סימנים של מודעות באישה עם פגיעת-מוח שהיתה במצב וגטטיבי ו"בלתי מגיב כלפי חוץ". כשהרופאים בקשו ממנה לדמיין שהיא משחקת טניס הם ראו פיקים של פעילות בקורטקס הפרה-מוטורי שדמו לתגובות אצל מטופלים בריאים. דבר דומה קרה כשבקשו ממנה לדמיין שהיא הולכת בביתה. מחקרים אלה ואחרים שהשתמשו בטכניקות של הדמיה פונקציונאלית איששו קיום של "איים" של מודעות בחולים שלא הראו שום סימנים חיצוניים של מודעות. הם מורים שיתכן שהמודעות העצמית של חולים אלה פעילה יותר ממה שניתן לגלות בבדיקות הקליניות המקובלות. מסקנה אחת אפשרית מכך היא שבהחלט יתכן שהאדם מודע גם בהיעדר סימנים חיצוניים למודעות שכזו.

References

1. Mindell, Ph.D., Arnold (1989). Coma: The Key to Awakening. Boston: Shambhala.

2. Mindell, Ph.D., Arnold (1994). Coma: The Dreambody near Death. London: Arkana.

3. Mindell, Ph.D., Amy (1999). Coma: A Healing Journey. Portland: Lao Tse Press.

 

 

לקריאה נוספת:
דף שמרכז הפניות לאתרים ודפי אינטרנט בנושא עבודת קומה (באנגלית)

 

אפשר לפנות אלי ישירות בטל': 050-7425327

או בדוא"ל: eymich@gmail.com