מרית בן ישראל (שוב) וגם אורית גידלי

ארבעה עורבים - בד בעבודה
ארבעה עורבים – בד בעבודה

 

הבוקר שכבתי במיטה ושאלתי את עצמי לאן הלכה ההשראה. לכתוב, לרקום, בכלל?

מזמן לא כתבתי פוסט. סתם. על מחשבות ותהליכים פנימיים שלי. היו לי המון הסברים בראש, שנשמעים גם כמו תירוצים. אבל אמיתיים. באמת לא היה לי חשק. והשראה. ועל מה לכתוב.

והאמת היא שכל רעיון שעלה לא עבר את סף הבקורת הפנימית שלי (ברוך שובך ומתי את הולכת?). "את מי זה יעניין?" נשאלתי מבפנים. וכיון שלא היתה לי תשובה טובה (כאילו שיש תשובה טובה או תשובה בכלל לבקורת פנימית) לא כתבתי.

 

ואז פגשתי הבוקר את הפוסט הזה מתוך הבלוג של אורית גידלי, משחקים לחג שני, והיצירתיות והפאן הטהור שעולים ממנו המסו משהו שכנראה היה קצת סתום אצלי.

ואז עברתי לקרא את מרית בן ישראל, בבלוג הנפלא שלה, (ששווה את השעתיים שיקח לכם לשוטט בו שיטוט ראשוני), וקראתי על ההצגה שהיא ביימה במסגרת החממה של תיאטרון הקרון שבו היא מעורבת, וראיתי את הקטע ממנה, והתרגשתי מאד מאד, כי התערובת של פיוט, נונסנס, מוזיקה ומשחק היא נדירה בזיקוק ובאותנטיות שלה בקטע הזה. מחכה בקוצר רוח לראות את ההצגה בשלמותה, ואני מאד מקווה שהזכיה שלה בפסטיבל תיאטרון ילדים בחיפה תוביל להרבה הצגות לקהל הרחב…

 

ואיך זה קשור אלי? ישירות ללב שלי. כי הפיוט והמילים והעומק והמורכבות מדברים אלי ומהדהדים מקומות שבאים לידי ביטוי כשאני עובדת. כי הקסם של הופעת דמות מתוך קופסה מתוך חפץ יומיומי דומה מאד (ואלי היא היא בעצם) לדרך שבה דמויות חלום וחלקים של הגופחלום באים לידי ביטוי בדיבור, בתנועה, בתחושות ובחלומות שאני עובדת איתם כשאני עובדת עם אנשים. רק שבתיאטרון זה כמובן מסוגנן ומרובד יותר. ויפה.

וכבונוס קראתי גם את הפוסט הזה על ההגדה, ואני ממליצה (לי) ולכם לקרא אותו כל פעם מחדש כשאתם (ואני) חושבים שההגדה משעממת, סתומה ואלימה. ותודה למרית.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *