אז מה היה לנו שם –

פיורד בנורווגיה

תהליך קבוצתי ראשון שבו ארני (מינדל) התחיל בנקודה שבה היטלר מיוצג בצד אחד. בום.

איך ממשיכים משם? זה הרי הכי לא-אני שיכול להיות. אני דור שני לניצולים. חוץ ממני היו שם עוד דור שני לניצולים, וגם בערך 200 משתפים פולנים שהם דור שני לדור המלחמה, ולהרבה מהם סיפור משפחתי של סבל. אבל אנחנו שם כדי לחקור משהו. באומץ הכי גדול שאפשרי לנו, בחוכמה ובבגרות המשותפת של 500 אנשים שחלקם עושים את העבודה הזאת עשרות שנים.

מישהו הצטרף לארני כדי לייצג את הצד השני. הוא מדבר קודם על הרצון לעוצמה. על זה שהוא לא רואה אותנו (אלה שבצד השני)  ולא רוצה לראות אותנו בכלל. מישהו מדבר על תחושת הכוח האלוהי שיש בצד השני. תחושה של כל-יכולים, בלתי מנוצחים, אלים.

ואז ארני שואל אותם: למה? מה טוב כל-כך בלהיות אלים בלתי מנוצחים? מה נכון בזה? ואז מגיעה התשובה שככה לא מרגישים את הכאב, הבושה וההשפלה שבהפסד (במלחה"ע הראשונה). "לא רצינו להרגיש מושפלים, לא שווים, חסרי אונים, אז הפכנו למפלצות אלים. ועל הדרך הרגנו מליונים, הרבה מבני עמנו, ומתנו לגמרי בעצמנו". הכל כדי לא להרגיש, לא להתאבל, לא לפחד שוב.

ואני שאלתי את ארני: "אז יכול להיות שכל זה היה נסיון התאבדות אחד עצום, ענקי, נורא?" והתשובה היא כנראה שכן.

ואז הופיעו המתים ונשכבו על הרצפה בין שני הצדדים. ומתישהו ספרו על המשרפות, ועל מות הגוף והנפש. זו לצד זו שכבו בנות דור שני לקרבנות ולמקרבנים, שתיהן רוצות למות, והסבל אותו הסבל, והכאב אותו כאב עצמו.

וראיתי באותו רגע, בצלילות נוראה, את ליבת הסבל, הפחד והכאב שמניעה אותנו בישראל, ושהיא המקור לסבל שאנחנו גורמים לאחרים בכיבוש, בעוורון לגר ולזר, ובתחושת הכל-יכולות של חלקים מאיתנו.

—————————————————————————————————————————————————————–

אחר הצהריים ארני ואיימי עבדו עם שני אנשים על הסיפור המשפחתי והאישי שלהם, תהליכים שהשלימו את התהליך הקבוצתי בבוקר.

ויהי ערב, ויהי בוקר היום הראשון של הסמינר.

 

(המשך יבוא)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *