למה כדאי לעבוד בקבוצה

בתפיסה של פסיכולוגיה תהליכית הקבוצה היא כמו פרט, רק כזה שמורכב מכמה גופים (אנושיים). לקבוצה יש זהות וחלקים מוכרים יותר (התהליך הראשי שלה, במונחי פ"ת), שבאים לידי ביטוי בהנחות הלא-מדוברות של חברי הקבוצה לגבי מה עושים כאן, איך מדברים, שותקים, מתייחסים, מתנועעים, מגיבים וכיו"ב. לכל קבוצה קוד כזה, הוא חלק מהזהות שלה.

בנוסף, לכל קבוצה יש תהליך משני או לא-מודע, כמו לאינדיבידואל. זה בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בכל מרחב הדברים שקורים בקבוצה ולקבוצה מבלי להתכוון, לתכנן או ליזום. העליה והירידה באנרגיה של הקבוצה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בצחקוקים, צחוקים, תנועה, שתיקות, צעקות, התקרבות והתרחקות, מבנה הישיבה או העמידה או התנועה שלה.

כמו אצל אינדיבידואל, הסיגנלים מהתהליך המשני מופיעים בכל הערוצים: בראייתי – בצבעים, בדימויים, במה שאנשים חולמים עליו,

בשמיעתי – בקולות, בשתיקות ובדינמיקה של הצלילים והרעשים בקבוצה. לפעמים במוסיקה או בשירה שמופיעות.

בתנועתי – כנ"ל, בדינמיקה של התנועה, התזוזה או האי-תזוזה של המשתתפים בה.

בחישתי – איזו אטמוספירה יש בקבוצה ואיך היא משתנה מרגע לרגע. איזה רגשות עולים אצל המשתתפים. על אילו רגשות הם מדברים.

ביחסים – מה קורה בין אינדיבידואלים בקבוצה. איזה קונפליקטים עולים, איזה סוגים של hot spots (נקודות בזמן שבהן מופיעה אנרגיה מרוכזת, התקפות אישיות, בקורת חדה, אמירה חדה, משהו שגורם לנשימה הקולקטיבית להיעצר).

ובערוץ העולם – מה קורה לקבוצה כיחידה, מה קורה בעולם סביבה, מה קורה בטבע, מה קורה עם כסף, עם פוליטיקה, וכיו"ב.

הנה מה שכתבתי אחרי עבודה בקבוצה.

אנסה להרחיב ולהסביר מה קרה כאן. (המשפטים בצבע הם המקור, בשחור הפרשנות וההרחבה).

העט בחר בפ. שוב. זה מה שהיא צריכה, וזה מה שהדאו נותן לה. התיאוריה של פ"ת אומרת שהקבוצה יוצרת שדה, שהוא כמו שדה חשמלי פעיל. השדה הזה מנסה ללמוד ולהכיר את עצמו. יש לו תהליך ראשי ומשני. והוא חולם. חלק מהחלימה באה לידי ביטוי באיך תהליכים ראנדומליים (הטלת עט כך שהוא יסתובב ויצביע על מישהו בקבוצה) מחוברים לרגע הזה, ואיך התהליך המשני של הקבוצה"יודע" לבחור במי שצריך לעבוד עכשיו. הדאו, או "טאו", הוא מונח סיני במקור, ודרך אחת לתרגם אותו היא "דרך" או "תהליך". הדאו או החלימה או התהליך המשני של הקבוצה מוליך אותנו לצעד הבא של מה שצריך לקרות. הוא מורה לנו את הצעד הבא בדרך, באמצעים שונים. (כל שיטות הדיווינציה, כמו קלפי טארוט, אי-צ'ינג, אסטרולוגיה וכיו"ב, הן אמצעי לגלות את הדאו של הרגע הזה).

ההתחלה היתה – "רוצה לעבוד על דימוי הגוף שלי". זה משפט שבו התהליך הראשי מדבר. הוא אקטיבי, מכוון ומתכוון. ומה מגיע מהתהליך המשני? –

והקבוצה התארגנה כמו קהל – מולה. אבל אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאין באמת חציצה או הבדלה בין חברי הקבוצה, ושהחלימה של כל אחד בקבוצה משפיעה על כולה, אפשר להניח שבנקודה הזו החלימה של ע' ארגנה את הקבוצה מולה, בצורת הישיבה הייחודית הזו של דובר מול קהל.

האיתות הראשון היה מבט לקהל, וגוף פונה אליו, נוטה ממני. זה הרמז הראשון שקלטתי למה הקורה. בדרך כלל המטופלת יושבת מול המטפלת ורק לפעמים חלקים ממנה (הרגליים, הראש או הגוו) נוטים בכיוון אחר. לכל נטיה כזו משמעות. היא סיגנל מהלא-מודע. אם כל הגוף פונה ממני והלאה – זה סיגנל בולט ששווה להתייחס אליו, ולכן –

הלכתי לעמוד מולה, להיות חלק מהקהל. זוהי כבר טכניקה של הגברה. אם אני, בתפקידי כמטפלת, הולכת לעמוד עם הקהל, אני מגבירה את עוצמת ההתמקדות בקהל, ומתחיל תהליך של עליה למודעות של מה שקורה.

כחלק מהקהל, ייצגתי את הקול (הפנימי) שאומר: "תסתכלי עלייך, זקנה, מכוערת, מקומטת, איפה השיער שלך?" הקול הביקורתי שהיא שומעת מבפנים כל הזמן, ושהיא ייצגה אותו קודם, כששאלתי אותה על מה היא רוצה לעבוד עם הגוף שלה. היא הציגה אותו כמחשבות שלה על הגוף שלה. אני יודעת, מתוך התיאוריה ומתוך הנסיון שלי, שמחשבות כאלה הן רק חלק אחד ממה שקורה בתוכנו. אבל אצל רבים הן נמצאות רוב הזמן בקדמת הבמה, "משגעות לנו את השכל" ומדכאות אותנו.

אני יוצאת מנקודת הנחה שתמיד מתנהל דיאלוג בתוכנו. המחשבה "את מכוערת, זקנה ודוחה" נאמרת לחלק אחר בתוכנו (הרבה פעמים לגוף). אבל חשוב מאד להיות מודעים לזה שהחלק הזה שומע אותה. ונפגע, ונפגע שוב, ולפעמים מתייאש מהאפשרות לחיות בלי בקורת, ומבקש את נפשו למות. זה אחד ממקורות הדכאון הנפוצים ביותר שאני מכירה.

ולכן גם – הקבוצה מגיבה חזק מאד לקול הבקורתי הזה. משום שהוא נמצא בתוך כל אחת ואחת מאיתנו. וזה גם חלק ממה שמייצר את החלימה המשותפת של הקבוצה, זה שכל אחת ואחת מהקבוצה מכירה את החוויה (במקרה זה) של קול פנימי בקורתי מאד, ואולי אפילו גם את הכאב והדכאון שהדיאלוג הפנימי המתמיד הזה מייצר. ואז, תמיד יש מישהו בקבוצה שמהווה ערוץ עבור השלב הבא שקורה או הרגש הבא שעולה. הרבה פעמים זה יופיע כסימפטום גופני חזק (דפיקות לב במקרה הזה, כאבים שונים שמופיעים פתאום, חולשה, כבדות, תחושת חנק ועוד). או לפעמים כרגש חזק שיבוא לידי ביטוי ב"הוט ספוט", מעין זיק אנרגטי חזק, מילולי או רגשי.

והנה – חברה נוספת בקבוצה, ב', שמתנדבת לייצג את הקול הזה, אומרת כמעט מייד שהיא לא יכולה לעשות את זה משום שהלב שלה מתחיל לדפוק בעוצמה רבה. כאמור, היא מהווה בשלב זה את הערוץ שדרכו התהליך ממשיך להתגלגל ולהתבטא.

בשלב הזה התהליך עובר מפ' שהתחילה את העבודה אל ב'.

כאן אנחנו רואים עוד אספקט של המורכבות והכוח של העבודה עם קבוצה. מה שמתחיל ונראה כמו עבודה של אינדיבידואל (ע' במקרה הזה), מתפתח והופך להיות תהליך של הקבוצה כולה, ואח"כ של מישהי אחרת בקבוצה.

בכל שלב, אנחנו עובדים בעת ובעונה אחת על הקבוצה כשלם, עם יחידים בקבוצה, ולפעמים גם עם אינטראקציות בינאישיות.

אנחנו ממשיכות את העבודה עם התפקידים השונים, וכשנראה שהיא הסתיימה מבחינת פ', אומרת ב', "אבל אצלי עוד ממשיך הסימפטום – והלב דופק כמו משוגע".

מה קורה פה?

התפקידים השונים, שהם גם חלקים פנימיים של פ', באים לידי ביטוי גם בקבוצה והקבוצה נעשית חלק מ"שדה החלימה" של פ'. כלומר, אפשר להתייחס למה שחברות הקבוצה מרגישות, חשות ואומרות כאל אמירות ותחושות של חלקים או דמויות בחלום של פ'. החלקים והתחושות האלה אינם נשארים סגורים בתוך פ', אלא עוברים למשתתפות אחרות ובאים לידי ביטוי דרכן. זהו חלק מהשדה שהקבוצה מהווה, ושכל קבוצה מהווה.

אנחנו ממשיכות עם ב', מגבירות את דפיקות הלב לתנועה פרועה, מעין ריקוד פרוע ושמח עם הנפות ידיים ורגליים לכל הכיוונים.  ב' מתבוננת מבחוץ על ההגברה הזו, וחיוך גדול ושמח מתפשט על פניה. היא נותנת פידבק חיובי להגברה שאני מדגימה. זוהי עוד טכניקה של הגברה. את הסימפטום (במקרה זה – דפיקות לב) אפשר לחוות כתחושה, תנועה בתוך החזה, או צליל "בום, בום". כשמטופלת מתארת את הסימפטום ומדברת עליו, היא תתן רמזים לערוץ שבו היא חווה אותו יותר (הרמזים יכולים להיות מילוליים:"הלב שלי דופק", או תנועתיים – יד שמדגימה את התנועה של הלב, או חישתיים- יד שמונחת על האזור). לפי הרמזים האלה אני יודעת איך לנסות להגביר. בנוסף, אני עוקבת אחרי הפידבק של המטופלת, ואם יש פידבק חיובי, אני מגבירה עוד באותו אופן. במקרה הזה, הפידבק להגברה בתנועה והדגמה על-ידי היה חיובי מאד – חיוך והנהון, ואישור מילולי.

כשההגברה נעשית מספיק זמן ויש לה מספיק מרחב, עולה באופן ספונטני ואורגני פיסת האינפורמציה הבאה , ואז –

היא מדברת על "אלה אומרים לי שאני יותר מידי, ואלה שתמיד אמרו לי שאני יותר מידי. זזה יותר מידי, רצה יותר מידי, רוצה יותר מידי." ואז יש תגובה רגשית של דמעות, עצב על החלק שנפגע מהדיבורים האלה, אז כמו היום. ואחרי שהיה מספיק מקום ומרחב לתגובה הזו, מופיע הדבר הבא –

"אבל" היא אומרת, "עכשיו אני יודעת שזו אני. זו האנרגיה שלי, ככה אני, ומי שרוצה אותי צריך לעמוד בקצב שלי, ולא לנסות לקשור אותי".

כאן משתנה האנרגיה ומופיע משהו שהוא מעבר למילולי. חוויה של שלמות, של אחד, של הבנה פנימית עמוקה מאד. זה רגע שאי אפשר לגרום לו לקרות, וכשהוא מופיע – זה חסד. הוא אינו תלוי במטפלת או במטופלת, או במיומנות או במשהו שאפשר לשלוט בו.

התפקיד המגביל והמבקר שנב ניסתה למלא קודם, גרם לה או העלה אצלה קונפליקט פנימי עז, שהתבטא בסימפטום חזק באזור הלב. כשאפשרה לחלק הזה להתבטא באמצעות ההגברה, עלו החלקים השונים של הקונפליקט וב' יכלה לראות אותם, לבטא אותם ולמצוא גם את העמדה החיצונית להם, זו שרואה את כל החלקים ומכילה אותם ואז לחוות את רגע החסד של איחוד החלקים וההבנה שמעבר להם.

רגע החסד או התובנה שייך לכל הקבוצה, לא רק לב'. הוא מהדהד ונוגע בכולן, גם בי, כמטפלת וחלק מהקבוצה.

הרגעים הללו, שמתאפשרים  בזכות  הכוח של הקבוצה ושדה החלימה שלה, הם אלה שיוצרים את החוויה הייחודית, ואת אפשרויות ההתפתחות המיוחדות שמתקיימות בקבוצה.

 

תגובה אחת בנושא “למה כדאי לעבוד בקבוצה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *