שנפה (shenpa) ואני

אז מי זאת שנפה (shenpa), אתם שואלים?אחד מפסלי שומרי-הסף (edge figures?) במקדש המלכותי בבנגקוק

זו לא מי אלא מה. זו הדרך הבודהיסטית לתאר, ללמד ולעבוד עם  (בין השאר) הבקורת הפנימית שלנו. זהו אחד מהכלים שהבודהיזם מציע לנו להכניס לתיק הכלים שלנו כדי לעבוד עם המחשבות והרגשות הקשים מאד שאנחנו מבלים כל-כך הרבה זמן מחיינו בתוכם, והם דומים מאד לכלים שיש לפסיכולוגיה תהליכית במובנים רבים. ככל שאני מקשיבה, קוראת, מתרגלת וחושבת יותר על הכלים האלה, וחווה את האפקט שלהן עלי, כך אני מוצאת יותר את המשותף בינם לבין הכלים של פ"ת.

 

המושג שנפה יעיל ושימושי משום שבמקום להכנס לדיון על התוכן של המחשבות (איך יכולתי להגיד/לעשות את זה? למה היא עשתה לי את זה? למה תמיד זה קורה לי? מה יהיה עם…? מה יקרה כש…. וכו' וכו')  המושג שנפה מתאר בעצם את הדביקות או הקרסים שיש למחשבות האלה בתוכנו (בדרגות משתנות). הוא גם נותן לנו כלי לתאר מה קורה לנו סביב המחשבות האלה, וגם כלי התחלתי להתמודדות עם המחשבות ושרשרת הרגשות ותגובות הנגד, ובקיצור, כל הסרט שאנחנו נכנסים אליו בעקבות מחשבות מסויימות.

אז מה עושים כשמגלים שנתקענו עם שנפה כלשהי. (או כמו שפמה צ'ודרון אומרת – לא צריך לחפש שנפה, היא כבר תמצא אותך…). קודם כל, כמו תמיד, היכולת לזהות שקרה לנו משהו, גם בדיעבד, אחרי זמן, היא המפתח לשינוי. אז צעד ראשון – זיהוי. היתה שנפה. נתקענו, נלכדנו, נדבקנו (כמו מסטיק על מדרכה חמה) בשנפה קטנה, בינונית או כבדה.

הצעד הבא הוא לותר על תוכן המחשבות (עד כמה שאפשר) ולהרגע ולהרפות לתוך התחושה שעולה. כשאנחנו מוותרים על הסרט (מה עשו לי, מה אני עשיתי, מה אמרתי ומה הייתי צריכה להגיד, מה עשיתי ומה הייתי צריכה לעשות וכו' וכו), נשארת התחושה. הכאב, הפחד, זרימת האנרגיה בגוף, האי  נוחות. לשבת עם זה. עד כמה שאפשר – להיות עם מה שקורה בגוף (דומה מאד ל- felt sense של התמקדות ולמה שאנחנו קוראים לו body awareness). לחכות. ולהבטיח לעצמנו להמשיך לעבוד. שוב ושוב ושוב.

כי המחשבה שיום אחד, אחרי מספיק מדיטציה, סמינרים, גורואים או הארות – השנפה תגמר – היא היא שנפה בפני עצמה. היא חלק מההתמכרות שלנו לשלמות. היא חלק מהבעיה, לא מהפתרון.

אבל מה כן? סבלנות. מרווח נשימה. חמלה. הומור וטוב לב אוהב כלפי עצמנו. עוד כמה כלים מארגז הכלים הבודהיסטי. וההפתעה, היתרון והכיף שבתרגול הזה? שהם גדלים מעצמם! כל פעם שאנחנו זוכרים לנשום, להרגע לתוך השנפה, לשחרר את המחשבות ולהשאר עם הרגש – כל הדברים האלה קורים ולאט לאט תופסים יותר ויותר מקום. במדיטציה ובמקומות אחרים בחיינו, מרווח הנשימה בין מחשבה, דיבור או שמיעה לבין הראקציה האוטומטית שנובעת מהשנפה, הולך וגדל, הולך ומתרבה, ותוך כדי מייצר הרבה חופש ושמחה.

וזה מה שחיפשנו, לא?

ועוד מילה על הדמיון לפסיכולוגיה תהליכית. התהליך של זיהוי והרגעות או שחרור לתוך התחושות שבאות עם המחשבות והשנפה הוא אותו תהליך שקורה כשאנחנו חוצים את הסף לתוך משהו שמפחיד אותנו, מתוך סקרנות, כבוד וטוב לב אוהב. אותם כלים (meta-skills) משמשים אותנו בתהליך ובמדיטציה. ההבדל העיקרי, בעיני, הוא שבפ"ת אנחנו לעיתים קרובות חוצים את הסף אקטיבית, ומגבירים, כדי להגיע לתוך השנפה והתחושות באופן אקטיבי, ולא רק מחכים שהדברים יקרו ספונטנית תוך כדי מדיטציה. ארנולד מינדל, היוצר של פ"ת טוען שכך מקצרים את הסבל. אני מסכימה.

עבודת שנפה (פנימית) נעימה לכולם!

 

 

 

 

2 תגובות בנושא “שנפה (shenpa) ואני”

להגיב על גליה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *