I haven't lost the Way, only a little, the way to the Way (Mary Oliver)

הציטוט שלמעלה הוא מספר השירים הנפלא של מארי אוליבר, שנקרא Thirst, צמא.

הציטוט הזה עלה בזכרוני הבוקר, כששוב שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי ובאיזו דרך לבחור. השאלה הזו עולה שוב ושוב, במחזוריות, ואני בתקופת שאלות. שוב.

והשורה הזו מהשיר הזכירה לי משהו. היא הזכירה לי שהדרך נעלמת מעינינו שוב ושוב ושוב. משהו מפתה אותנו, משהו מסיח את דעתנו. הבקורת מבפנים, המחשבות על "צריך" – צריך שתהיה פרנסה, צריך להביא כסף איכשהו, צריך שיהיה כך וכך, צריך לשלם עבור זה וזה, צריך לעשות את זה, צריך לענות להוא, אלפי "צריכים" כאלה בכל יום – כל אחד מסיח אותנו מהדרך כשהוא עולה.

פמה צ'ודרון, המורה הבודהיסטית הענקית שאני לומדת ממנה כל הזמן, מלמדת על מה שהיא קוראת לו "שנפה" (shenpa). זה המצב שבו אנחנו hooked, כמו דג על חכה. הפתיון נתלה מול עינינו ובלענו אותו בלי להרגיש, ועכשיו אנחנו תלויים על החכה, והיא עושה בנו כרצונה. רק שבניגוד לדג – אנחנו לעיתים קרובות אפילו לא מרגישים שאנחנו תלויים ומפרפרים עליה. ישבנו לעבוד, לעשות מדיטציה, או הלכנו בדרך, והופ, באה מחשבת "צריך" כזו, או דאגה או פחד, וחטפה אותנו בחכתה, והנה העברנו את הדקות (במקרה הטוב) או השעות הבאות בלפרפר לכל הכיוונים תלויים באויר ולא מצליחים לנשום. בררר….

ופמה, בחמלה וההומור האינסופיים שלה, מראה איך כל התעוררות כזו (כמו השורה הזו של מארי אוליבר, ההבנה, כאן ועכשיו, הבוקר, שאבדתי קצת את הדרך לדרך), היא הזדמנות להיות כאן ועכשיו, להתבונן בחכה, בדג ובתהליך ההדבקות או ההתפסות, ולתרגל את השלבים: ההבנה וההכרה שזה מה שקרה, הויתור על המלחמה בחכה ובעצמנו, הרגעות לתוך המצב, ולעבור הלאה, לשכוח מכל זה. שוב ושוב ושוב. כל דג – הזדמנות לראות. כל פרפור – הזמנה להתעורר. כל איבוד (מ"ללכת לאיבוד") – הזדמנות למצוא את עצמנו מחדש.

ואם זה נשמע כמו ה-מון עבודה אינסופית – זה בדיוק מה שזה. איזה כיף! אינסוף הזדמנויות להתעורר ולחזור לכאן ועכשיו. חלקן כואבות יותר, וחלקן פחות.

אז מה אני מרגישה וחושבת בדיוק עכשיו, ברגע זה? קצת פחד. והתרגשות. ממה? מהחיבור שאני הולכת לעשות בין זה לבין פסיכולוגיה תהליכית. כי מה שאני עושה בעבודה הפנימית שלי, וגם עם המטופלים שבאים אלי, זה בדיוק זה, בתוספת כלים של פ"ת. העבודה שלי לאורך השנים עם הבקורת העצמית שלי ושל המטופלים שלי מאפשרת לי היום לעזור לאנשים לזהות שזה מה שקורה להם, מה עוד רוצה לקרות בחייהם, ואיך לא להתקע בתוך המחשבות האלה, איך לא להיות הדג המפרפר. ואם כבר נתקענו ופרפרנו – איך להפיק משהו טוב מזה בשביל עצמנו.

ובשביל כל זה נחוץ ללמוד לזהות את התהליכים כשהם קורים, ולתרגל ולאפשר חמלה לעצמנו (מה, שוב נתקעת? לא נורא. הכל בסדר, ואני אוהבת אותך), ולזהות את ההתמכרות לפרפקציוניזם (אוף, למה אני שוב מבקרת את עצמי? זו כבר הפגישה הששית שלי בטיפול ואני עדין עושה את זה….), וללמוד לאהוב גם אותה (מה, שוב איבדת סבלנות עם עצמך וציפית שהכל יהיה פרפקט כאן ועכשיו? לא נורא, הכל בסדר, ואני אוהבת אותך), ומתוך אלה לחמול על אחרים ולסלוח להם (אבל קודם כל לעצמנו), ולהתחיל להרגיש את הרווח הזה, שבו אפשר לנשום קצת יותר בקלות, ולשמוח בקיומנו מידי פעם.

וזה מה שאני רוצה לעשות עד סוף כל הימים, עם עצמי ועם אחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *