מחשבות יומיות: גינות וזבל

גינות וזבל?!

בשנים האחרונות, יותר ויותר, הגינה, האדמה והזבל קוראים לי. אני רואה סרטים על יירוק המדבר באמצעות פרמאקלצ'ר ותכנון מים ועולות לי דמעות. משונה אני, אני יודעת.

העובדה היא, שהשנה אכלתי לראשונה ארוחת ערב שלמה מפרי גינתי. טריוויאלי לחלוטין, ומרגש באופן שאי אפשר להסביר אותו. חוויתי, גופני ואמיתי כמו לחצות את הסף ולעבוד על הפנימיות שלי, או עם מישהו אחר. מרגש נורא. לראות גינה שמחה. בלי חומרים כימיים. בלי סדר, בלי לכוון יותר מידי. הכל עולה ופורח ומפתיע, וחונק לפעמים אחרים (אז מה?), ופורה ומודה. והכל כמעט בלי השקעה, בלי זיהום, בלי בזבוז. תענוג לשבת שם בערב ולראות את השחרורים נוברים בקומפוסט ומפזרים אותו לכל עבר. את מה ששורד את החום והיובש. את מה ששמח עכשיו שהעץ גזום וכבר לא מצל. את החרקים, החיות והצפורים.

והזבל שהולך לקומפוסט במקום להזרק מסב לי טונות (טוב, קילוגרמים) של נחת. אוכל טוב, קומפוסט טוב וגינה טובה.

איך אומר Geoff Lawton? גינות יכולות לפתור את כל בעיות העולם הזה. ואני מאמינה לו.

מחשבות יומיות (שתים)

 

נורבגיה. חלום.

אחת על ההבדל בין עבודה פנימית (Inner work) ומדיטציה. בעקבות חלום שהיה לי הבוקר, שבושכחתי את התיק שלי על הרכבת (השוייצרית, בשוויץ), בדרכי לרקוד. על ההבדל בין עבודה – על עצמי, על קונפליקטים, על סימפטום. יש עבודה לעשות, ומישהו צריך לעשות אותה. והמישהי הזו היא אני. אבל אני מנסה בדיוק לא ללכת לפי מה שצריך, אלא אחרי הלב. והלב, מה הוא רוצה? אהבה, מנוחה, שקט, ולפעמים לרקוד. בלי זהויות. ואז יש משהו במדיטציה, שהיא בשבילי הדרך והאפשרות לקבל את מה שיש בלי לעבוד, מלכתחילה. אבל כן, מדיטציה אחרי הרבה הרבה עבודה- על.

ועוד אחת על חרדה.  הפחד לעשות את הלא-נכון. שיכעסו. שיבקרו. שיתאכזבו. והפחד הזה הוא מעגלי. הוא עולה כל פעם מחדש. אני עובדת איתו, נושמת לתוכו, לוקחת צעד אחורה וזוכרת חמלה, ונחה. והנה הוא עולה שוב. מופיע ברעידות ובלחץ בחזה. אז האם הפחד הוא התמכרות והמעגליות יש בה מן הגמילה? מחשבה. תחושה.

היום ניסיתי לתפור מכנסיים ביד. פשוטים. ישרים ונשפכים.  כשלון מוחלט. מסתבר שמכנסיים זה דבר יותר מסובך ממה שחשבתי, בעיקר אם מנסים להתאים לתוכם ישבן. 🙂

 

 

 

 

 

 

 

 

מחשבות יומיות: "הפוסל, במומו פוסל"

ריקון, שוויץ. סתיו

אתמול בקבוצה דברנו על השלכות.

איך מה שאני לא רוצה לראות בתוכי, מה שאני לא אוהבת בי, מה שאני רוצה להפטר ממנו – מתגלה במלא-הדרו, ומפריע לי מאד, אצל אחרים. יונג לימד אותנו שהצל, החלק הלא מודע שלנו שאנחנו לא אוהבים, זה שאנחנו פוחדים להיות כמוהו, הוא זה שיושלך על אחרים. "הם הרעים", "הם לא מבינים", "את רק חושבת על עצמך", "אין פרטנר", כל אלה הם ביטויים של השלכות. בשפה של פסיכולוגיה תהליכית, מה שאני לא מזדהה איתו בתוכי, מה שאני דוחקת לשוליים של חיי, של מחשבותי, של ההכרה שלי, יופיע אצל אחרים להפריע לי ולהעיר אותי, להזמין אותי להכיר אותו. ולכן – כל הפוסל – במומו פוסל. כל עוד אני משליכה, רק את מומי שלי אני רואה – דרך האחרים.

גם המחשבות החיוביות שלנו, בעיקר כשאנחנו מתאהביםות, הן השלכות. הדברים הנפלאים שאני רואה בו, שהוא רואה בהיא שהתאהב בה (והיא בו), הם חלקים שלנו, שאנחנו  עוד לא ממש חיים אותם ומזדהים איתם. הטוב, החוכמה, הלב הרחב, היופי – הם שלנו, אבל עוד לא הסכמנו לראות את זה. זה כמובן לא אומר שהאדם שממול איננו כזה. זה רק אומר שאיננו רואים נכוחה מבעד להשלכה.

ולכן באהבה, בזוגיות, בנישואים – העבודה הגדולה באמת היא לקחת חזרה את ההשלכות (החיוביות והשליליות כאחד), ולהתחיל לעבוד מבפנים על עצמנו, לראות מי אנחנו באמת דרך מה שאנחנו משליכיםות על אחרים.

והיום תפרתי ורקמתי קצת. עבדתי על Moons and desert night. תמונות בקרוב.

מחשבות יומיות: זקנה, חולשה ומוות

וואו, על מה היא חושבת… אני חושבת.

אמא מזדקנת, בת 88, שחיקה של סחוסים ומפרקים שעבדו קשה 88 שנים. חולשה, כאבים, הצורך בעזרה ובהשענות על אחרים. בעוד יומיים אהיה אני שם בעצמי. מה זה מלמד אותי, עלי, עליה, על הסביבה.

מה לעשות עם החלק בתוכי שמאבד סבלנות, שמצר על השעות האבודות (האם הן באמת אבודות?) בקופת-חולים, בהסעות. מה לעשות עם החלק בתוכי, שמתוך בורותו לא מבין שהכי חשוב, הכי חשוב, זה להמשיך לעשות דברים לבד. להיות עצמאית, להחליט עלי…. כמה כאב יש באבדן הזה. כל עוד אני חיה – אני רוצה להיות מסוגלת להחליט עלי (כמו שאומרים הילדים).

וכמה אני אוהבת אותה, וכמה אני רואה את מה שכבר איננו ומצרה עליו, ואיך חלקים אחרים שנעלמו או התרככו לא חסרים לי בכלל. וכמה כל רגע חשוב, וגם, בעת ובעונה אחת, לפעמים רגיל, מעצבן, או סתם נייטראלי. ומה אעשה עם כל הרגעים האלה כשלא תהיה יותר.

הבודהיסטים אומרים: הכל משתנה. נולד, מתפתח ומת. הכל. שומדבר לא נשאר כמות שהוא. ואנחנו – הכי קשה לנו להשען לתוך התחושה הזו, של הקרקע הנשמטת מתחת רגלינו. אז אנחנו מתרגלים. את מותם, את מותנו, את השינוי הבלתי נמנע אבל המפחיד ביותר בכל זאת, שהוא חיינו. אז הנה, אני מתרגלת.

וגם היום לא עשית אף תפר. אולי מחר.

 

מחשבות יומיות: סימפטומים והתקפות של הלב

בוקר.

משהו קורה והלב שלי מגיב.

גם הלב שלכם מגיב למילים? לתמונות? למחשבות?

בדרך לשיעור יוגה אני חושבת ע מה שקרה וגרם ללב שלי להגיב, והמחשבה (ואיתה הלב) מצטללים. אני מבנה משהו חדש על הרפיה – letting go. על כמה זה קשה ולא פשוט. על (שוב) כמה ההרגלים שלנו – כשמם כן הם – רגיל, רגיל, לא שמים לב אליו, אוטומטי, לא חושבת על זה. וגם התוצאה תמיד זהה. הרגל של המחשבה והתגובה.

והלב? הוא מותקף בכל פעם מחדש. ואם אני לא מקשיבה לו, ההתקפה מתגברת ומתחזקת. אבל לזה (ברוך השם) לא מתרגלים. ההתקפה הזו נמצאת שם בדיוק כדי שאתעורר, ולא אתרגל, ואסבול ואשנא את מה שקורה ואאבק איתו – עד שאשתנה. עד שההתקפה תשנה אותי.

מחשבות טובות על חוף פלמחים. לא הייתי שם שנים והיום הופתעתי מאד לטובה. החוף מנוהל ע"י רשות הטבע והגנים, והם עושים עבודה מעולה. נקי, מאורגן, משולט, מפוקח – עם נוכחות גם בלילה, וגם שקט (מבטיחים לי). נאמר לי שהצבות חוזרות להטיל שם. כמה משמח! חדשות טובות ללב… ואני שמחה לשלם להם את מה שהם גובים בכניסה.

ולא עשיתי אף תפר היום.

 

"הכל זורם", ניוזלטר פסיכולוגיה תהליכית יולי 2013


איון קטן ועליו מגדלור זערורי

הקיץ פה. "חם ונעים" אומרים אנשים – נעים בעין, על העור ובים. "חם ומגעיל" אומרים אחרים, ונעלמים במזגן להמתין לימות החורף.


המון דברים קורים בחיינו, יש עליה חדה במודעות ובפעילות החברתית-פוליטית-מחאתית בארץ ובעולם.
אנשים מתארגנים ומשנים דברים בחייהם ובסביבתם. מפסיקים לאכול בשר, מצטרפים להפגנות נגד יצוא הגז ונגד השחיתות, לומדים וקוראים על כסף חדש וכלכלה אחרת, מתארגנות להגן על עצמן ועל אחרות. זמנים מרגשים, מלהיבים ומפחידים ולחיות בהם. כבר לא תחושה של חוסר אונים ושמשחקים בנו.

ברמת מציאות היומיום (Consensus reality , עמ' 3) מתקיים בימים אלה סמינר Worldwork  עם משתתפים מפלסטין, ישראל ואורחים מחו"ל, ובסופ"ש הקרוב יתקיים סמינר נוסף עם המנחה והקולגה, ד"ר גארי ריס, על עבודה עם מצבי תודעה חלופיים בקליניקה ובכלל, בהוד השרון. כל הפרטים כאן.
ברמת החלימה אני מחפשת את הדלת שתפתח ותאפשר לי להוציא תרגום ראשון של ספר של ארנולד מינדל לעברית. כל היודע פרטים או כיווני חלימה מוזמןת ליצור קשר.

עוד חלומות שמחכים להתממש הם עבודה עם אנשי רפואה ובתי-חולים שמטפלים באנשים שנמצאים במצבי תודעה מרוחקים, אחרי קומה, פגיעות ראש, או באלצהיימר ודמנציה. לעבוד ישירות עם המטופליםות וללמד את אלה שמטפלים בהם דרכים חדשות להכנס לעולמם ולהביא משמעות לתהליכים שעוברים עליהם. שוב, אם אתם חולמים באותו כיוון – תנו סימן…

תנו אוזנכםן כאן, תגלית יפהפיה – פסנתרנית בת 90, אתיופית, שחיה בירושלים. מעולם לא שמעתי עליה. תודה לעידן לנדו.

ואם אתן ירושלמיות, או מכירות ירושלמיות או מהסביבה, ורוצות להצטרף אלינו בשנה הבאה לקבוצת הנשים החדשה בירושלים – תנו סימן וצרי קשר איתי. הקבוצה בשלבי התגבשות, ונפגשת בימי חמישי בערב  פעם בשלושה שבועות לעבודת התפתחות אישית, כל אחת במקום שבו היא נמצאת,  וקצת להכירות ולמידה של כלי הפסיכולוגיה התהליכית.

להתראות ושיהיה קיץ נעים!
מיכל 

"הכל זורם", ניוזלטר פסיכולוגיה תהליכית, מאי 2013

חלק חשוב ומשמעותי ביותר בתפישה של פסיכולוגיה תהליכית נקרא "דמוקרטיה עמוקה" – Deep democracy. הרעיון הזה אומר משהו פשוט אבל לא קל ליישום, והוא שבדמוקרטיה עמוקה, בין אם היא מתקיימת בקבוצה, במשפחה, במדינה או בתוכנו בפנים – אנו נקראים להקשיב ולתת מקום וכבוד לכל הקולות שקיימים בשדה. זה נשמע מובן מאליו, אבל אם נתבונן פנימה, למשל, נגלה שזה לא טריויאלי.

ה"כל זורם", ניוזלטר אפריל 2013

הי לכולם,
פסח בא והלך, והותיר בעקבותיו אנשים וחיות חולים…. 🙁
גמרנו את החג עם כלב, חתול ואישה (אני) חולים, כל אחד בכיוון שלו. עכשיו אנחנו מחלימים (החתול, מניתוח קיצור צינור השתן שלו, אחרי סתימה מפוארת), ובריאות (הכלבה ואני, כל אחת עם ענייני הבטן שלה – לא קשור).

כמה מילים על קבוצות עמיתים (המכונות "פיר גרופ" peer group)

שלושה גורי קיפודים

לפני כמה דקות אמרתי שלום לחברי הפיר שלי, ואני רוצה לכתוב כאן כמה מילים על החשיבות שיש לקבוצה כזו בחיי.

המון שנים אני לבד בארץ במובן שאני המוסמכת היחידה (עד כה) בפסיכולוגיה תהליכית בישראל. מאד בודד לי לעיתים קרובות, משום שאין לי עם מי לשתף ולהשתתף ישירות בהתלבטויות אישיות ומקצועיות, ושנים שזה חסר לי.

לפני כשנה וחצי נוצרה קבוצת עמיתים בינלאומית שכל מי שרצה יכול היה להצטרף, ואחרי כמה מפגשים – נותרנו שלושה. אני, ועוד שני קולגות שלי מארה"ב. אחד מהם פגשתי כשבא לישראל לסמינר, ואת השני מעולם לא פגשתי לפני כן. במפגשים הראשונים גיששנו קצת, היססנו קצת, ומכיון שלפסיכולוגיה תהליכית יש תרבות מפותחת של עבודה בקבוצות גם עם אנשים שלא מכירים זה את זה – מצאנו את הדרך להתחבר.

מאז אנחנו נפגשים באינטרנט פעם בחודש, ומפנים מקום אחד לשני ולשניה, בכל פעם בהרכב אחר, ומהווים יותר ויותר בית רגשי, מראה מקצועית ו"פרוססית", ועובדים על החלומות שלנו, על הסימפטומים הגופניים שלנו, ועל מטופלים לפעמים.

 

וזה עונג גדול מאד. ואתגר. והרגשה מאד טובה שיש מקום, מפגש, שבו הדבר המשותף לכולנו היא השפה ואופן ההתבוננות על הדברים, למרות ההבדלים במיקום, ברקע ובתרבות. ההכשרה הדומה שעברנו מהווה בסיס חזק ומחבר שמגשר על ההבלים שיכלו להיות, ואם יש פערים, או עולים קונפליקטים, אנחנו יודעים איך לעזור ולסייע לקונפליקט ולצדדים  המעורבים בו ללכת עמוק יותר לתוכו וללמוד ממנו משהו חדש.

אנחנו שלושה, וזה מבנה יציב ויעיל לעבודה. יש אפשרות ל- facilitation כשיש צורך. לפעמים שניים עובדים והשלישי מתבונן, לפעמים עובדים לסירוגין, וזה שמציג זוכה לידע ולתובנות ולהתבוננות של שניים במקביל.

הדבר היחיד שמתסכל אותי בשלב זה האו שאי אפשר לגעת ולחבק דרך האינטרנט.   🙁

מומלץ ביותר, מעשיר ומפנק.

חג שמח!!