מחשבות יומיות: "הפוסל, במומו פוסל"

ריקון, שוויץ. סתיו

אתמול בקבוצה דברנו על השלכות.

איך מה שאני לא רוצה לראות בתוכי, מה שאני לא אוהבת בי, מה שאני רוצה להפטר ממנו – מתגלה במלא-הדרו, ומפריע לי מאד, אצל אחרים. יונג לימד אותנו שהצל, החלק הלא מודע שלנו שאנחנו לא אוהבים, זה שאנחנו פוחדים להיות כמוהו, הוא זה שיושלך על אחרים. "הם הרעים", "הם לא מבינים", "את רק חושבת על עצמך", "אין פרטנר", כל אלה הם ביטויים של השלכות. בשפה של פסיכולוגיה תהליכית, מה שאני לא מזדהה איתו בתוכי, מה שאני דוחקת לשוליים של חיי, של מחשבותי, של ההכרה שלי, יופיע אצל אחרים להפריע לי ולהעיר אותי, להזמין אותי להכיר אותו. ולכן – כל הפוסל – במומו פוסל. כל עוד אני משליכה, רק את מומי שלי אני רואה – דרך האחרים.

גם המחשבות החיוביות שלנו, בעיקר כשאנחנו מתאהביםות, הן השלכות. הדברים הנפלאים שאני רואה בו, שהוא רואה בהיא שהתאהב בה (והיא בו), הם חלקים שלנו, שאנחנו  עוד לא ממש חיים אותם ומזדהים איתם. הטוב, החוכמה, הלב הרחב, היופי – הם שלנו, אבל עוד לא הסכמנו לראות את זה. זה כמובן לא אומר שהאדם שממול איננו כזה. זה רק אומר שאיננו רואים נכוחה מבעד להשלכה.

ולכן באהבה, בזוגיות, בנישואים – העבודה הגדולה באמת היא לקחת חזרה את ההשלכות (החיוביות והשליליות כאחד), ולהתחיל לעבוד מבפנים על עצמנו, לראות מי אנחנו באמת דרך מה שאנחנו משליכיםות על אחרים.

והיום תפרתי ורקמתי קצת. עבדתי על Moons and desert night. תמונות בקרוב.

מחשבות יומיות: זקנה, חולשה ומוות

וואו, על מה היא חושבת… אני חושבת.

אמא מזדקנת, בת 88, שחיקה של סחוסים ומפרקים שעבדו קשה 88 שנים. חולשה, כאבים, הצורך בעזרה ובהשענות על אחרים. בעוד יומיים אהיה אני שם בעצמי. מה זה מלמד אותי, עלי, עליה, על הסביבה.

מה לעשות עם החלק בתוכי שמאבד סבלנות, שמצר על השעות האבודות (האם הן באמת אבודות?) בקופת-חולים, בהסעות. מה לעשות עם החלק בתוכי, שמתוך בורותו לא מבין שהכי חשוב, הכי חשוב, זה להמשיך לעשות דברים לבד. להיות עצמאית, להחליט עלי…. כמה כאב יש באבדן הזה. כל עוד אני חיה – אני רוצה להיות מסוגלת להחליט עלי (כמו שאומרים הילדים).

וכמה אני אוהבת אותה, וכמה אני רואה את מה שכבר איננו ומצרה עליו, ואיך חלקים אחרים שנעלמו או התרככו לא חסרים לי בכלל. וכמה כל רגע חשוב, וגם, בעת ובעונה אחת, לפעמים רגיל, מעצבן, או סתם נייטראלי. ומה אעשה עם כל הרגעים האלה כשלא תהיה יותר.

הבודהיסטים אומרים: הכל משתנה. נולד, מתפתח ומת. הכל. שומדבר לא נשאר כמות שהוא. ואנחנו – הכי קשה לנו להשען לתוך התחושה הזו, של הקרקע הנשמטת מתחת רגלינו. אז אנחנו מתרגלים. את מותם, את מותנו, את השינוי הבלתי נמנע אבל המפחיד ביותר בכל זאת, שהוא חיינו. אז הנה, אני מתרגלת.

וגם היום לא עשית אף תפר. אולי מחר.

 

ראיון של ריקי הראל איתי, ברשת א'

ריקי הראל, שדרנית ותיקה של רשות השידור, הזמינה אותי להתארח בתכניתה "פגישת מחזור 50 פלוס" ברשת א'.

השיחה ברובה על פסיכולוגיה תהליכית וקצת עלי, וכוללת שיחות עם מאזינים.

החוויה כולה היתה מיוחדת ומהנה מאד, ונראה לי שיש לי פוטנציאל להדבק ב"חיידק הרדיו"….

מקווה שתהנו!