מחשבות יומיות: "יש לך אישור מתיקות ממני"

זה מה שהאיש כתב לי היום. והוא נגע לי בלב.

גם מישהי מחבורת האנשים שאיתם אני מכינה פוסטים לאתר של J14- צדק חברתי כתבה לי משהו מרגש. שגם הוא נגע לי בלב.

והבת שלי הזמינה אותי לפתור בעיה ביחד, והקשיבה לי ואני לה. וגם זה נגע לי בלב.

וג'וד כתבה שתמונה ששלחתי לה שמחה אותה, וגם זה נגע.

והאיש שלי ליטף אותי והבת שלי שלחה לי יד, וגם זה.

אני חושבת שאני עשירה. מאד. תודה.

 

 

 

מחשבות יומיות: דלעת

 

(התמונה מכאן)

כזאת גדולה, ירוקה (בינתיים), עם קפלים, שיכולה בהינף שרביט להפוך לכרכרה, צמחה אצלי בגינה. כלומר, הגבעולים עלו וטפסו על הגדר (שם יש שמש), עברו לצד השני, ובקצה הגבעול הארוך (מאד) צמחה והבשילה הדלעת. תלויה מעל לחניה של השכנים. באויר. גיליתי אותה שלשום. והיום העברנו אותה אחר כבוד חזרה לתוך הגינה. כי מה, שתיפול ותתפצלח על החניה? או גרוע מזה – תקטף ותיעלם?!

אני עוד לא מאמינה לטרנספורמצית האצבעות השחורות לירוקות שעוברת עלי בשנים האחרונות… תמיד חשבתי שאני הורגת עציצים וצמחים סדרתית, ומסתבר שלא רק שלא רוצחת, אני מטפחת, ונהנית, ומגלה, והכי הכי, כאמור, נהנית לאכול את פרי גני.

ועוד אחת: ג'וד כותבת בבלוג שלה שמסעות בבד צריכים beast, יצור, ללוות אותם ולהתבונן בהם. ואני מסכימה איתה, וחושבת שהם מהחלקים המשמעותיים וה"מדברים" ביותר בעבודות שלה. וגם שלי, אני מקווה. כל תמונה צריכה עכבר קטן בפינה, או חתול, או צפרדע, או לפחות זוג עיניים שיתבונן בה.

 

מחשבות יומיות: "הפוסל, במומו פוסל"

ריקון, שוויץ. סתיו

אתמול בקבוצה דברנו על השלכות.

איך מה שאני לא רוצה לראות בתוכי, מה שאני לא אוהבת בי, מה שאני רוצה להפטר ממנו – מתגלה במלא-הדרו, ומפריע לי מאד, אצל אחרים. יונג לימד אותנו שהצל, החלק הלא מודע שלנו שאנחנו לא אוהבים, זה שאנחנו פוחדים להיות כמוהו, הוא זה שיושלך על אחרים. "הם הרעים", "הם לא מבינים", "את רק חושבת על עצמך", "אין פרטנר", כל אלה הם ביטויים של השלכות. בשפה של פסיכולוגיה תהליכית, מה שאני לא מזדהה איתו בתוכי, מה שאני דוחקת לשוליים של חיי, של מחשבותי, של ההכרה שלי, יופיע אצל אחרים להפריע לי ולהעיר אותי, להזמין אותי להכיר אותו. ולכן – כל הפוסל – במומו פוסל. כל עוד אני משליכה, רק את מומי שלי אני רואה – דרך האחרים.

גם המחשבות החיוביות שלנו, בעיקר כשאנחנו מתאהביםות, הן השלכות. הדברים הנפלאים שאני רואה בו, שהוא רואה בהיא שהתאהב בה (והיא בו), הם חלקים שלנו, שאנחנו  עוד לא ממש חיים אותם ומזדהים איתם. הטוב, החוכמה, הלב הרחב, היופי – הם שלנו, אבל עוד לא הסכמנו לראות את זה. זה כמובן לא אומר שהאדם שממול איננו כזה. זה רק אומר שאיננו רואים נכוחה מבעד להשלכה.

ולכן באהבה, בזוגיות, בנישואים – העבודה הגדולה באמת היא לקחת חזרה את ההשלכות (החיוביות והשליליות כאחד), ולהתחיל לעבוד מבפנים על עצמנו, לראות מי אנחנו באמת דרך מה שאנחנו משליכיםות על אחרים.

והיום תפרתי ורקמתי קצת. עבדתי על Moons and desert night. תמונות בקרוב.

מחשבות יומיות: זקנה, חולשה ומוות

וואו, על מה היא חושבת… אני חושבת.

אמא מזדקנת, בת 88, שחיקה של סחוסים ומפרקים שעבדו קשה 88 שנים. חולשה, כאבים, הצורך בעזרה ובהשענות על אחרים. בעוד יומיים אהיה אני שם בעצמי. מה זה מלמד אותי, עלי, עליה, על הסביבה.

מה לעשות עם החלק בתוכי שמאבד סבלנות, שמצר על השעות האבודות (האם הן באמת אבודות?) בקופת-חולים, בהסעות. מה לעשות עם החלק בתוכי, שמתוך בורותו לא מבין שהכי חשוב, הכי חשוב, זה להמשיך לעשות דברים לבד. להיות עצמאית, להחליט עלי…. כמה כאב יש באבדן הזה. כל עוד אני חיה – אני רוצה להיות מסוגלת להחליט עלי (כמו שאומרים הילדים).

וכמה אני אוהבת אותה, וכמה אני רואה את מה שכבר איננו ומצרה עליו, ואיך חלקים אחרים שנעלמו או התרככו לא חסרים לי בכלל. וכמה כל רגע חשוב, וגם, בעת ובעונה אחת, לפעמים רגיל, מעצבן, או סתם נייטראלי. ומה אעשה עם כל הרגעים האלה כשלא תהיה יותר.

הבודהיסטים אומרים: הכל משתנה. נולד, מתפתח ומת. הכל. שומדבר לא נשאר כמות שהוא. ואנחנו – הכי קשה לנו להשען לתוך התחושה הזו, של הקרקע הנשמטת מתחת רגלינו. אז אנחנו מתרגלים. את מותם, את מותנו, את השינוי הבלתי נמנע אבל המפחיד ביותר בכל זאת, שהוא חיינו. אז הנה, אני מתרגלת.

וגם היום לא עשית אף תפר. אולי מחר.

 

ראיון של ריקי הראל איתי, ברשת א'

ריקי הראל, שדרנית ותיקה של רשות השידור, הזמינה אותי להתארח בתכניתה "פגישת מחזור 50 פלוס" ברשת א'.

השיחה ברובה על פסיכולוגיה תהליכית וקצת עלי, וכוללת שיחות עם מאזינים.

החוויה כולה היתה מיוחדת ומהנה מאד, ונראה לי שיש לי פוטנציאל להדבק ב"חיידק הרדיו"….

מקווה שתהנו!