שבוע פרויקט בקליניקת פורל או: מה לי ולבובות האלה?!

השנה ניתנה לי הזדמנות נהדרת להתנסות במשהו חדש. הוזמנתי לתת פרויקט מיוחד בקליניקת "פורל" למכורים לאלכוהול בשוויץ. המקום חגג לא מכבר 125 (!) שנים לקיומו, ויש לו מסורת ארוכה ומפוארת של התמודדות עם התמכרות לאלכוהול (ארוכה ומפוארת גם היא) בשוויץ.

שנוגלינה, בורק וצטל. (הגרבוב האמצעי מעשה ידי)
שנוגלינה, בורק וצטל. (הגרבוב האמצעי מעשה ידי)

להמשיך לקרוא שבוע פרויקט בקליניקת פורל או: מה לי ולבובות האלה?!

today I've been you

 

דף מתוך יומן ויזואלי - Worldwork 2014
דף מתוך יומן ויזואלי – Worldwork 2014

 חזרתי מ- Worldwork. חמישה ימים עבדנו באופן אינטנסיבי במליאה של כ- 500 איש, בהנחיית צוות facilitators מתחלף. אחר-הצהרים נפגשנו בקבוצות קטנות להשלים את מה שהתחיל בבוקר, להעמיק, לברר ולנסות למצא פתרונות זמניים. בערב התכנסנו שוב לעוד תהליך קבוצתי של קבוצה נבחרת, מתחלפת.

להמשיך לקרוא today I've been you

מחשבות יומיות: המעלית הגדולה

לפעמים כל מה שאנחנו צריכים כדי להתמודד בא מבפנים.

המעלית הגדולה היא תמונה שנולדה מתוך חלום. חלמתי אותו לפני כמה ימים ועבדתי עליו עם חברים וכשעבדתי היא באה אלי, ואני נעשיתי היא ועפתי מעלה ובתוכי היה מקום לכולם ולהכל.

משהו בתוכי אמר לי – יש בך כל מה שצריך כדי להכיל את כל מה שקורה. תנוחי. יש מקום לה-כל.ו וגם שלח לי דימוי שאפשר לי לחוש בגוף את המעלית הזו, ואת הגודל האינסופי שלה. קשה מאד לתאר במילים חויות כאלה, בדיוק בגלל זה אנחנו זקוקים לאמנות, לשירה. אבל החוויה של זה היא משמעותית מאד, מגדלת מאד. מרחיבה.

למעלית הגדולה יש כנפיים, והיא עפה. עם כולם בפנים.

(לא מצאתי את האיור הנכון לדימוי הזה. כנראה שרק אני יכולה לצייר או ליצור אותו. אחר-כך)

מחשבות יומיות: חרדות ומה אני עושה איתן

חרדה. מאד.

כמו גלים בים, גל של לחץ מקרב, עולה, מציף, מרטיב הכל, ונסוג.

כל כמה זמן – גל. לפעמים אני מרגישה אותו עולה בבטן, לגרון ולראש. לפעמים אני רק מזהה אחרי. אחרי הנפילה במצברוח, אחרי ההתפרצות, אחרי שבכיתי.

כשאני מזהה אותו בזמן, הנה כמה דברים שעוזרים. לי.

פמה צ'דרון: "drop the story line and just feel what you're feeling". לוותר על התוכן, כאן ועכשיו, ולעבור להתמקד בגוף ובמה שקורה בתוכו. להרגיש את מה שמרגישה. כאב, פחד, חרדה, מתח, כעס. כל הרגשות והתחושות בסדר.

"קחי צעד אחורה ותתבונני, מה קורה לך עכשיו?" (meta-position)

נשימת בטן. מניחה את היד על הבטן מתחת לטבור ונושמת לתוכה. נושפת לאט. 3 פעמים.

מטיך נהאת טאן: שאיפה – I  am, נשיפה – peace. סוג של מנטרה והתמקדות בנשימה יחד.

"חמלה. זוכרת?"

משהו בסוף תמיד עוזר. מעט או הרבה.

רוח ערבית, ימים מתקצרים וחצבים

דרך היינות הלבנים באלזססתיו. כמו כל שנה בסתיו.
מוזר, העניין הזה של העונות. בהתחלפן.
מה כבר המשמעות של משהו שחוזר כל שנה, אותן תופעות, אותן תמונות, אותן תחושות?
כל שנה בסתיו. כל שנה בחגים. כל שנה באביב, בקיץ.
אבל אנחנו לא אותו דבר כל שנה בסתיו, באביב בקיץ. או שכן?
אם הרגע הזה הוא כל מה שיש באמת, איזו משמעות יש לכך שהרגע הזה יש בו סימני סתיו?

להמשיך לקרוא רוח ערבית, ימים מתקצרים וחצבים

שנפה (shenpa) ואני

אז מי זאת שנפה (shenpa), אתם שואלים?אחד מפסלי שומרי-הסף (edge figures?) במקדש המלכותי בבנגקוק

זו לא מי אלא מה. זו הדרך הבודהיסטית לתאר, ללמד ולעבוד עם  (בין השאר) הבקורת הפנימית שלנו. זהו אחד מהכלים שהבודהיזם מציע לנו להכניס לתיק הכלים שלנו כדי לעבוד עם המחשבות והרגשות הקשים מאד שאנחנו מבלים כל-כך הרבה זמן מחיינו בתוכם, והם דומים מאד לכלים שיש לפסיכולוגיה תהליכית במובנים רבים. ככל שאני מקשיבה, קוראת, מתרגלת וחושבת יותר על הכלים האלה, וחווה את האפקט שלהן עלי, כך אני מוצאת יותר את המשותף בינם לבין הכלים של פ"ת.

להמשיך לקרוא שנפה (shenpa) ואני

I haven't lost the Way, only a little, the way to the Way (Mary Oliver)

הציטוט שלמעלה הוא מספר השירים הנפלא של מארי אוליבר, שנקרא Thirst, צמא.

הציטוט הזה עלה בזכרוני הבוקר, כששוב שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי ובאיזו דרך לבחור. השאלה הזו עולה שוב ושוב, במחזוריות, ואני בתקופת שאלות. שוב.

להמשיך לקרוא I haven't lost the Way, only a little, the way to the Way (Mary Oliver)

בזכות האיזון

יצאתי, חזרתי, עבדתי, ישנתי וחלמתי, דברתי-שמעתי, תפרתי, בשלתי,

ותוך כדי חשבתי וחשתי את הגוף והתנועה בתוכו והכאבים, ושמעתי את הקולות הפנימיים, וזכרתי ותכננתי.

ואיפה אני בכל זה? מה זו כל הפעילות הזו? מתי היא אני באמת ומתי היא הפריפריה שלי, הספים שמרחיקים אותי או חוצצים ביני לבין מה שרוצה לקרות?

מה קורה בתוכי כשאני באמת שם, פה איתי. איך אני מזהה את זה? האם אפשר בכלל למלל את זה? ומה קורה כשתוך כדי כתיבת המשפטים האלה עולה בי בקורת ואני רוצה להניח לקטע הזה, לשים אותו בטיוטות ולשכוח ממנו?

אחד הכלים שאני מוצאת את עצמי משתמשת בו שוב ושוב לאחרונה הוא הכלי הבודהיסטי המובהק של labeling. מתן כותרת או הגדרה למה שקורה בתוכי עכשיו ככלי להרחקה, שמאפשר לי להיות במקום אחר, צופה במה שקורה. אני מתבוננת, קוראת למה שקורה "בקורת עצמית", "פחד", "קנאה", "קשה לך עכשיו" וכיו"ב, ומשתדלת לזכור גם את החמלה. כלים עם עוצמה גדולה מאד – ההתבוננות והחמלה.

 

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו

וכל המשפחות האומללות – אומללות על פי דרכן" (טולסטוי, ציטוט מהזכרון)

האמנם כך?

החתול צ'ופ מכורבל בתוך סלסלת הבדים שלי

אין לי ספק שכל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה. כל משפחה אומללה מייצרת סוג של גהינום עבור חבריה שיש לו טעם וארומה וסיפור משל עצמו, והוא המקור לרוב האומללות והסבל וכתוצאה מכך גם לרוע ולהתמכרויות בעולמנו.

אבל גם המשפחות המאושרות – מאושרות על פי דרכן, לא? להמשיך לקרוא "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו