מחשבות יומיות: חופשה

זמנה של החופשה המשפחתית הגיע. כמה תיכנונים, כמה פנטזיות, כמה ציפיות ומחשבות אנחנו משליכים על הימים האלה…

ואז יש את המציאות. ובמציאות, אני עסוקה בלהיות בת מטפלת ואמא מטפלת ומטפלת כמקצוע (לא באינטנסיביות כרגע, גם זו לטובה). אה, ואיך שכחתי, אמא ומטפלת לכלבה חתול וחתול בחצר. עוד צרכים, מישהו?

ואיך לזכור אותי? ואיך לא להתאכזב אם הכל מתחיל with a bang? ואיך לזכור שהתחלה מצ'וקמקת לא מעידה על ההמשך, שיכול להיות נפלא או נורא בפני עצמו? ומה לעשות שבדיוק השבוע התחילו בבנין שמולנו (20 מטר קו אוירי וקולני) שיפוץ מאסיבי? ואיך לזכור שהחיים הם מה שאני עושה מהם בכל רגע נתון, רעש או לא רעש, כעס ועצבנות ואכזבה או שמחה  וסבלנות וחמלה.

עבודת היומיום: לזכור לנשום, לזכור סבלנות, חמלה ואהבה, לזכור אותי. לזכור שמה שקורה הוא לגמרי בסדר, גם אם הוא לא תענוג גדול ברגע זה.

נו, ומה חדש? 😉

 

מחשבות יומיות: המעלית הגדולה

לפעמים כל מה שאנחנו צריכים כדי להתמודד בא מבפנים.

המעלית הגדולה היא תמונה שנולדה מתוך חלום. חלמתי אותו לפני כמה ימים ועבדתי עליו עם חברים וכשעבדתי היא באה אלי, ואני נעשיתי היא ועפתי מעלה ובתוכי היה מקום לכולם ולהכל.

משהו בתוכי אמר לי – יש בך כל מה שצריך כדי להכיל את כל מה שקורה. תנוחי. יש מקום לה-כל.ו וגם שלח לי דימוי שאפשר לי לחוש בגוף את המעלית הזו, ואת הגודל האינסופי שלה. קשה מאד לתאר במילים חויות כאלה, בדיוק בגלל זה אנחנו זקוקים לאמנות, לשירה. אבל החוויה של זה היא משמעותית מאד, מגדלת מאד. מרחיבה.

למעלית הגדולה יש כנפיים, והיא עפה. עם כולם בפנים.

(לא מצאתי את האיור הנכון לדימוי הזה. כנראה שרק אני יכולה לצייר או ליצור אותו. אחר-כך)

מחשבות יומיות: קבוצת עמיתים – Peer group

המון זמן, שנים, לא היתה לי קבוצת עמיתים. "פיר" , כמו שהסטודנטים שלי מכנים אותה.

קבוצה של אנשים שעוסקים באותו תחום, מכירים את השפה, את הדרך שבה אני עובדת, ויכולים לעבוד איתי. פיר נועדה בין השאר, לאפשר לנו כאנשי-מקצוע להיות בקבוצה שבה אנחנו לא מנחים ולא סטודנטים או לומדים. שווים בין שווים.

הפיר שלי מורכבת מביל, מאט ואני. שניהם בארה"ב, בשני אזורים שונים שלה, אבל מכירים זה את זה, ואני בישראל, מכירה אישית את ביל אבל לא את מאט. נפלאות ההנג-אאוט של גוגל מאפשרות לנו להפגש בשלושה ולראות ולשמוע זה את זה. והכי חשוב – לחלום יחד. וגם לעבוד על סימפטומים, משברים זוגיים וקליינטים שלנו. לשתף מה שלומנו ומה עשינו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה,לתמוך זה בזה, לאהוב ולהעריך, וגם להתעמת, אם צריך.

אחרי  שנים של בדידות מקצועית וללא עמיתים בישראל, זה תענוג גדול לשתף ולקבל דעות, הנחיה ותמיכה. למדנו להכיר זה את זו, להעריך ולאהוב.

הדבר היחיד שחסר, זו האפשרות להתחבק….

מחשבות יומיות: צללים

 

 

בבית. על התקרה ועל הקיר. נעים ומשתנים, יוצרים תמונת חלום. בסיס והשראה לעבודה בבד.

איך מקשרים בין חלימה, התבוננות ויצירה? זה סוד גדול. ולפעמים בכלל לא ברור מה הקשר. ולפעמים קשר ישיר בכלל לא נכון ולא אפשרי.

אז אני מנסה. ואוספת. וחולמת וכותבת ומציירת ורואה הרבה בלוגים של אמנות ברשת. ומנסה להקשיב רוב קשב למה שהבדים אומרים לי.

לפעמים מניחה אותם ולהם לכמה ימים, שבועות, חודשים. עובדת על כמה במקביל, במחזוריות, וגם עושה דברים קטנים על הדרך, כי ג'וד (Jude Hill, כאן למשל) לימדה אותי שהם תמיד ימצאו מקום איפשהו, בבד הנכון,  בזמן הנכון.

ולומדת ממנה (ומאחרות) להאמין למה שקורה בתוכי וצד את תשומת ליבי.

ארנולד מינדל, מורנו, אומר שמה שחסר בעולמנו זה יותר תשומת לב לחלימה. מה שמפלרטט איתנו ואנחנו כמעט לא שמים לב אליו, מהבהב ונעלם, הוא רמז למשהו גדול יותר, ששוכן עמוק בפנים. וחשוב.

שימו לב לפלירטים. להבהובים. לקריצות הקטנות של המחשבות והרגשות. הם מדריכים גדולים עבורנו.

מחשבות יומיות: כל אישה צריכה

 

מעיין נובע מתוך סלע - מעשה אדם. ריקון, שוויץ.
מעיין נובע מתוך סלע – מעשה אדם. ריקון, שוויץ.

 

קבוצת נשים אוהבת, תומכת ומאתגרת בחייה.

כמנחה של שתי קבוצות כאלה, שאחת מהן מתחילה בקרוב את שנתה החמישית (!) ומבטיחה להמשיך עד הפרישה הסופית, אני ממליצה לכן לבדוק את האפשרות למצא, לארגן או להצטרף לקבוצה כזו.

אנחנו צוחקות, בוכות, עובדות קשה על כל מה שמאתגר בחיינו, מתחבקות, חולקות אוכל, מתכונים ותובנות, נוגעות זו בזו, רבות, לומדות מהחלומות שלנו, חולקות אמנות, קישורים באינטרנט ועוד המון דברים. נשים בקבוצה כזו מגדלות ומגדילות זו את זו. מהוות מראה מאתגרת, אוהבת, משקפת וסולחת זו לזו. לא עושות הנחות, כן מלאות אמפתיה ואהבה.

בעולם שבו השיתוף, הטקסים ורגעי המשמעות לא תמיד זמינים לנו, קבוצה כזו היא סוג של בית שלפעמים מרגיש יותר בטוח ממקומות אחרים. מקום לחזור אליו ולבדוק מולו מה קורה, מה מפריע ולמה, ולגדול. כל הזמן לגדול.

תודה לכולכן.

 

מחשבות יומיות: "יש לך אישור מתיקות ממני"

זה מה שהאיש כתב לי היום. והוא נגע לי בלב.

גם מישהי מחבורת האנשים שאיתם אני מכינה פוסטים לאתר של J14- צדק חברתי כתבה לי משהו מרגש. שגם הוא נגע לי בלב.

והבת שלי הזמינה אותי לפתור בעיה ביחד, והקשיבה לי ואני לה. וגם זה נגע לי בלב.

וג'וד כתבה שתמונה ששלחתי לה שמחה אותה, וגם זה נגע.

והאיש שלי ליטף אותי והבת שלי שלחה לי יד, וגם זה.

אני חושבת שאני עשירה. מאד. תודה.

 

 

 

מחשבות יומיות: חרדות ומה אני עושה איתן

חרדה. מאד.

כמו גלים בים, גל של לחץ מקרב, עולה, מציף, מרטיב הכל, ונסוג.

כל כמה זמן – גל. לפעמים אני מרגישה אותו עולה בבטן, לגרון ולראש. לפעמים אני רק מזהה אחרי. אחרי הנפילה במצברוח, אחרי ההתפרצות, אחרי שבכיתי.

כשאני מזהה אותו בזמן, הנה כמה דברים שעוזרים. לי.

פמה צ'דרון: "drop the story line and just feel what you're feeling". לוותר על התוכן, כאן ועכשיו, ולעבור להתמקד בגוף ובמה שקורה בתוכו. להרגיש את מה שמרגישה. כאב, פחד, חרדה, מתח, כעס. כל הרגשות והתחושות בסדר.

"קחי צעד אחורה ותתבונני, מה קורה לך עכשיו?" (meta-position)

נשימת בטן. מניחה את היד על הבטן מתחת לטבור ונושמת לתוכה. נושפת לאט. 3 פעמים.

מטיך נהאת טאן: שאיפה – I  am, נשיפה – peace. סוג של מנטרה והתמקדות בנשימה יחד.

"חמלה. זוכרת?"

משהו בסוף תמיד עוזר. מעט או הרבה.

מחשבות יומיות: טיפול, תל אביב, אוכל

כמה זמן לוקח טיפול? כמה חודשים, שנים, צריך עד שגומרים טיפול? מסתורין גדול יש פה. גם הידיעה עצמה היא מסתורין. לפעמים ברור לגמרי, צלול, שהטיפול נגמר. אפשר לתת בזה סימנים: שהמטופל הפנים את קולו של המטפל כפן אוהב ותומך של עצמו, שדברים חיצוניים מסויימים משתנים (תחתניםות, נכנסות להריון, עוזביםות את הבית). ולפעמים זה הרבה יותר ערטילאי ולא ברור. לפעמים מגלים משהו אחרי שנים(!) של טיפול, שאיכשהו, מסיבות לא ברורות (ושיש לברר אותן), נעלם מתחת לפני השטח. אולי זה עניין של אמון. אולי של בטחון. אולי  של פרספקטיבות שונות לגבי הדבר. נושא לחקירה….

 

תל-אביב. אוהבת מתעבת אותה. חוזרת לאותם מקומות, משוטטת באותם רחובות, מגלה לפעמים חדשים. אוהבת (כמו כולם) את הגיוון האנושי ואת חוסר המנוחה וההשתנות התמידית שלה. אוהבת לגלות פינות סודיות (אם יש בכלל דבר כה, סודי), אוהבת את החידושים. לאחרונה יש בשוק הכרמל וסביבו חידושים מעניינים. החל מהמסעדות בפתח (היום גיליתי שתיים חדשות), וכלה בחנויות היין ודוכני הבירה (80 סוגים, מישראל בלבד) והמיץ החדשים. והפירות. שוטטות מומלצת.

 

אוכל. הנאה. סבל. התמכרות. הכרח. כל מיני דברים.

מורה שלי אמרה לי פעם: "אכלת יותר מידי? לא נורא, תבקשי סליחה מהגוף שלך ודעי שבעוד 20 דקות תרגישי אחרת" וגם: "בעוד 4-5 שעות תהיה לך הזדמנות נוספת לאכול נכון ועם מודעות". האם אני עושה את זה תמיד? לא ולא, גם לא אחרי 20 שנות עבודה עם התמכרות לאכילה. מריון וודמן אומרת: "התמכרות (לאכילה) היא הבור שסביבו אנחנו הולכות תמיד". לפעמים אני חושבת שאין לי מה להגיד על הנושא, ואז אני מתחילה ויכולה לכתוב ספר. אולי הוא עוד יכתב.

 

אה, ואתמול התחלתי את זה:  the beast that came from the dark

 

מחשבות יומיות: דלעת

 

(התמונה מכאן)

כזאת גדולה, ירוקה (בינתיים), עם קפלים, שיכולה בהינף שרביט להפוך לכרכרה, צמחה אצלי בגינה. כלומר, הגבעולים עלו וטפסו על הגדר (שם יש שמש), עברו לצד השני, ובקצה הגבעול הארוך (מאד) צמחה והבשילה הדלעת. תלויה מעל לחניה של השכנים. באויר. גיליתי אותה שלשום. והיום העברנו אותה אחר כבוד חזרה לתוך הגינה. כי מה, שתיפול ותתפצלח על החניה? או גרוע מזה – תקטף ותיעלם?!

אני עוד לא מאמינה לטרנספורמצית האצבעות השחורות לירוקות שעוברת עלי בשנים האחרונות… תמיד חשבתי שאני הורגת עציצים וצמחים סדרתית, ומסתבר שלא רק שלא רוצחת, אני מטפחת, ונהנית, ומגלה, והכי הכי, כאמור, נהנית לאכול את פרי גני.

ועוד אחת: ג'וד כותבת בבלוג שלה שמסעות בבד צריכים beast, יצור, ללוות אותם ולהתבונן בהם. ואני מסכימה איתה, וחושבת שהם מהחלקים המשמעותיים וה"מדברים" ביותר בעבודות שלה. וגם שלי, אני מקווה. כל תמונה צריכה עכבר קטן בפינה, או חתול, או צפרדע, או לפחות זוג עיניים שיתבונן בה.

 

מחשבות יומיות: גינות וזבל

גינות וזבל?!

בשנים האחרונות, יותר ויותר, הגינה, האדמה והזבל קוראים לי. אני רואה סרטים על יירוק המדבר באמצעות פרמאקלצ'ר ותכנון מים ועולות לי דמעות. משונה אני, אני יודעת.

העובדה היא, שהשנה אכלתי לראשונה ארוחת ערב שלמה מפרי גינתי. טריוויאלי לחלוטין, ומרגש באופן שאי אפשר להסביר אותו. חוויתי, גופני ואמיתי כמו לחצות את הסף ולעבוד על הפנימיות שלי, או עם מישהו אחר. מרגש נורא. לראות גינה שמחה. בלי חומרים כימיים. בלי סדר, בלי לכוון יותר מידי. הכל עולה ופורח ומפתיע, וחונק לפעמים אחרים (אז מה?), ופורה ומודה. והכל כמעט בלי השקעה, בלי זיהום, בלי בזבוז. תענוג לשבת שם בערב ולראות את השחרורים נוברים בקומפוסט ומפזרים אותו לכל עבר. את מה ששורד את החום והיובש. את מה ששמח עכשיו שהעץ גזום וכבר לא מצל. את החרקים, החיות והצפורים.

והזבל שהולך לקומפוסט במקום להזרק מסב לי טונות (טוב, קילוגרמים) של נחת. אוכל טוב, קומפוסט טוב וגינה טובה.

איך אומר Geoff Lawton? גינות יכולות לפתור את כל בעיות העולם הזה. ואני מאמינה לו.