קטגוריה: יצירתי יומיומי

הפסקה ארוכה ארוכה. החיים התערבו וסדרו לנו שורה של הלוויות ופרידות, מסבתא, מדודה ומדוד רחוק, כולם מאותה משפחה. בלי ספק יותר מידי בת אחת.

מאידך – מי קובע מה זה יותר מידי? יותר מידי זה רק בהשוואה לקו מידה פנימי כלשהו (חברתי א' קוראת לו "הקו המשווה") שאומר משהו כמו "זה לא צריך להיות ככה. זה יותר מידי". אבל זה ככה. היו שלוש הלוויות בשלושה ימים. אלה העובדות. גם הצער, הכאב, התשישות וההלם הם עובדות. תחושתיות. אז לא התווכחנו. ישבנו בשקט, התעצבנו, בישלנו, תמכנו בעצמנו ובאחרים והתעצבנו עוד. ועכשיו יותר קל.

אז חזר לי החשק והצורך ליצור.

ולכבוד שוק שכונתי שיתקיים בחודש הבא כאן ברחובות, יצרתי גרבוב.

קוראים לו ג'ורג', והוא נולד עם חיבה לכתיבה ולשרי. הנה, תראו בעצמכם:

 

שיהיו לנו אחרי-החגים שמחים ושלווים.

אז החמוד הזה התחיל כמחשבה על מגנט – עוד וריאציה על רקמה מודבקת למגנט כמו פה, אבל אז הוא נהיה חמוד מידי, והחלטתי לשמור אותו לעבודה עתידית.

חומרים: בדים ממוחזרים, ציור בעט-מכחול ורקמה.

ומחשבה על יצירתיות: אני חושבת שאנחנו נוטים לחשוב שיצירתיות זה משהו ש"נוחת" עלינו מאיזה מקום, או נובע מבפנים. אני שמחה לגלות שיש לה גם פן שהוא כמו תרגול של שריר, אם מחליטים – הוא פועל. וזו תגלית חדשה בשבילי. אני יודעת שיש הרבה סופרים שכותבים שהם יושבים לשולחן וכותבים יומיום משעה כזו עד שעה כזו, ולא מחכים להשראה שתבוא. אני יכולה להבין את זה יותר עכשיו. וגם ההשראה חשובה.

אני מחכה ליצירה הראשונה בסדרה הזו שתגיע מתוך חלום.

בגלל שהיום אין לי מצב רוח, אולי כי אני די לבד (עכשיו כבר לא), אולי כי בנזוגי רחוק, ואלי בגלל כלמיני אחרים שלא ממש אפשר לשים עליהם את אצבע, עשיתי רק את זה:

דודל מהיר עם חומרים ממוחזרים. סקיצה בעצם, אבל גם תמונה עצובה קצת (בעיני).

 

והקשבתי לראיון הזה, עם אישה שחוותה קרבה למוות וחזרה ממנו, ואהבתי מאד. וראיתי איך השראה בבוקר לא תמיד ממשיכה גם אחר הצהריים ובערב, ואז מה? פשוט זה. להתבונן בעצבות, בעייפות, במרחק הפנימי. להיות עדה ולא להתנגד. הכי פשוט. הכי קשה (לפעמים).

מילה על חלומות, זכרון ויצירתיות.

מצאתי שהרבה פעמים הרעיונות והיצירתיות באים אלי על הגבול בין ערות לשינה, בין אם אני בדרך פנימה, או החוצה. לפנות בוקר זה זמן טוב לחלום וליצור את היצירתי היומיומי הבא. אז הבוקר חזר אלי רעיון שקבלתי מחברתי היצירתית ביותר נילי יוחאי, שהיא צורפת ואמנית נהדרת. תוך כדי שינה/ערות חשבתי גם על הפרטים הטכניים (חלום זה מקום מאד גמיש), ואז קמתי לעמל יומי (נו טוב, מכון כושר וספר טוב – גם זה עמל, לא?). כשחשבתי להתיישב לשולחן העבודה התברר לי שהכל נמחק מהזכרון. מזל שזכרתי שהיה רעיון! כאן באו לעזרי טכניקות לזכירת חלומות שאני מלמדת את כל מי שרוצה לזכור חלומות: לשבת בלי לזוז, לעצום עיניים ולנסות להזכר בזמן הנשיפה. שוב ושוב, בכל נשיפה עלה עוד פרט, עד שהזכרון כולו חזר.

והנה התוצאה:

 

חומרים: עיגול גזור ממגנט מסחרי, בד בסיס אסופי מהרחוב, ירח רקום מסדין ישן.

ועוד תמונה, בשכנות טובה:

 

חג שמייח!

אז יופי, בינתיים אני עומדת בהבטחה לעצמי. אולי פספתי כמה ימים, אז החודש הזה יארך אולי חודשיים. מה זה חשוב…

והיצירתיות שמחה להתנהג כמו שריר ביוגה – מותחים "רך ועדין" כמאמר אורי המורה, ולאט לאט אפשר להתכופף עוד, כלומר, ליצור משהו חדש ממה שיש…

אז היצירתי של היום זה כרטיס ברכה ארוך ומורכב לשנה החדשה/סתיו:

צד א' מורכב מגלויה שאספתי איפשהו (שוויץ, יש להניח), שאליה קשור כרטיס שהוא חלק מברכת שנה טובה מתחכמת, שהדפסתי וציירתי וכתבתי עליו. הדגים הם חותמות שיצרתי ממחקים, והכיתוב שלי הוא המילה dreaming  (קשה לקרא)

וצד ב':

מורכב אף הוא מגלויה ממוחזרת בחלק העליון – תמונה של טקס תה סתוי , שרקמתי עליה חוטים וחרוזים ו"קיטששתי" אותה קצת. אליה קשור החלק הפנימי של כרטיס הברכה, שכתוב עליו "שיפה ושונה תהא השנה  אשר מתחילה היום", עם מזרה של עלי סתיו, וכרטיס שעליו תמונה של פסל מימי הביניים, שבו נראות ידיים נושאות אלומת חיטים (?)

מורכב. מכיל ניגודים. קיטש ויופי, עצב ושמחה, התחלה וסוף, סתיו והתחלות. כמו החיים.

העונה הכי אהובה עלי, סתיו.

 

ובונוס, משנה שעברה. ספר הסתיו. (סליחה על גודל (קוטן) התמונות. יש פה עוד מה ללמוד…)

 

 

 

 

והיום, גם בהשראת ארבל, אבל גם שלי – משהו שימושי לגמרי, שמשלב שימוש מחדש  בפריט "השתמש וזרוק" – התגיות החדפעמיות שמחלקים היום בכנסים ובכל מקום, עם פיסות בד וינטאג' (שזו מילה אחרת לישן, לא? :-)), והכל מחובר יחד עם כמה טכניקות רקמה ותפירה.

התוצאה: מתלים חדשים למגבות מטבח ישנות. ונופלות.

קטן, יצירתי ושמושי.

 

אה, ועוד פרט – החלק הצבעוני הוא ה"גב" של הקליפ שנצבע בטושים למשטחים שונים וקושט.