מחשבות יומיות: משהו על אושר (אם אפשר בכלל להגיד עליו משהו..)

כי מה יש להגיד? התחושה הזו, שיש לה מאפיינים גופניים שמופיעים בצ'אקרת הלב, בגרון ובעיניים,  היא לא ממש ברורה.

כלומר היא כן ברורה. כשהיא מופיעה. והיא עושה איתי דברים. היא מאפשרת לי להרפות, למשל. את הדאגות, או הכעס, או אפילו סתם מחשבות על מחר. ואני פונה פנימה, או מתבוננת בשקיעה, בעצים או בציפורים  ובאמת רואה אותם. אבל המילים המתארות כל-כך רחוקות מהתחושה עצמה, שהן יוצרות תחושת גיחוך כמעט. או תחושה של בנאליות.

ובכל זאת, הופעת רגעים כאלה, במפתיע, באמצע היום, אחרי דברים לא פשוטים, לפני דברים מפחידים וקשים, סתם ככה – הרי היא בגדר לא פחות מנס. יומיומי – אבל נס.

אז אני מודה.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו

וכל המשפחות האומללות – אומללות על פי דרכן" (טולסטוי, ציטוט מהזכרון)

האמנם כך?

החתול צ'ופ מכורבל בתוך סלסלת הבדים שלי

אין לי ספק שכל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה. כל משפחה אומללה מייצרת סוג של גהינום עבור חבריה שיש לו טעם וארומה וסיפור משל עצמו, והוא המקור לרוב האומללות והסבל וכתוצאה מכך גם לרוע ולהתמכרויות בעולמנו.

אבל גם המשפחות המאושרות – מאושרות על פי דרכן, לא? להמשיך לקרוא "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו