מחשבות יומיות: זקנה, חולשה ומוות

וואו, על מה היא חושבת… אני חושבת.

אמא מזדקנת, בת 88, שחיקה של סחוסים ומפרקים שעבדו קשה 88 שנים. חולשה, כאבים, הצורך בעזרה ובהשענות על אחרים. בעוד יומיים אהיה אני שם בעצמי. מה זה מלמד אותי, עלי, עליה, על הסביבה.

מה לעשות עם החלק בתוכי שמאבד סבלנות, שמצר על השעות האבודות (האם הן באמת אבודות?) בקופת-חולים, בהסעות. מה לעשות עם החלק בתוכי, שמתוך בורותו לא מבין שהכי חשוב, הכי חשוב, זה להמשיך לעשות דברים לבד. להיות עצמאית, להחליט עלי…. כמה כאב יש באבדן הזה. כל עוד אני חיה – אני רוצה להיות מסוגלת להחליט עלי (כמו שאומרים הילדים).

וכמה אני אוהבת אותה, וכמה אני רואה את מה שכבר איננו ומצרה עליו, ואיך חלקים אחרים שנעלמו או התרככו לא חסרים לי בכלל. וכמה כל רגע חשוב, וגם, בעת ובעונה אחת, לפעמים רגיל, מעצבן, או סתם נייטראלי. ומה אעשה עם כל הרגעים האלה כשלא תהיה יותר.

הבודהיסטים אומרים: הכל משתנה. נולד, מתפתח ומת. הכל. שומדבר לא נשאר כמות שהוא. ואנחנו – הכי קשה לנו להשען לתוך התחושה הזו, של הקרקע הנשמטת מתחת רגלינו. אז אנחנו מתרגלים. את מותם, את מותנו, את השינוי הבלתי נמנע אבל המפחיד ביותר בכל זאת, שהוא חיינו. אז הנה, אני מתרגלת.

וגם היום לא עשית אף תפר. אולי מחר.

 

שנפה (shenpa) ואני

אז מי זאת שנפה (shenpa), אתם שואלים?אחד מפסלי שומרי-הסף (edge figures?) במקדש המלכותי בבנגקוק

זו לא מי אלא מה. זו הדרך הבודהיסטית לתאר, ללמד ולעבוד עם  (בין השאר) הבקורת הפנימית שלנו. זהו אחד מהכלים שהבודהיזם מציע לנו להכניס לתיק הכלים שלנו כדי לעבוד עם המחשבות והרגשות הקשים מאד שאנחנו מבלים כל-כך הרבה זמן מחיינו בתוכם, והם דומים מאד לכלים שיש לפסיכולוגיה תהליכית במובנים רבים. ככל שאני מקשיבה, קוראת, מתרגלת וחושבת יותר על הכלים האלה, וחווה את האפקט שלהן עלי, כך אני מוצאת יותר את המשותף בינם לבין הכלים של פ"ת.

להמשיך לקרוא שנפה (shenpa) ואני

בזכות האיזון

יצאתי, חזרתי, עבדתי, ישנתי וחלמתי, דברתי-שמעתי, תפרתי, בשלתי,

ותוך כדי חשבתי וחשתי את הגוף והתנועה בתוכו והכאבים, ושמעתי את הקולות הפנימיים, וזכרתי ותכננתי.

ואיפה אני בכל זה? מה זו כל הפעילות הזו? מתי היא אני באמת ומתי היא הפריפריה שלי, הספים שמרחיקים אותי או חוצצים ביני לבין מה שרוצה לקרות?

מה קורה בתוכי כשאני באמת שם, פה איתי. איך אני מזהה את זה? האם אפשר בכלל למלל את זה? ומה קורה כשתוך כדי כתיבת המשפטים האלה עולה בי בקורת ואני רוצה להניח לקטע הזה, לשים אותו בטיוטות ולשכוח ממנו?

אחד הכלים שאני מוצאת את עצמי משתמשת בו שוב ושוב לאחרונה הוא הכלי הבודהיסטי המובהק של labeling. מתן כותרת או הגדרה למה שקורה בתוכי עכשיו ככלי להרחקה, שמאפשר לי להיות במקום אחר, צופה במה שקורה. אני מתבוננת, קוראת למה שקורה "בקורת עצמית", "פחד", "קנאה", "קשה לך עכשיו" וכיו"ב, ומשתדלת לזכור גם את החמלה. כלים עם עוצמה גדולה מאד – ההתבוננות והחמלה.

 

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו

וכל המשפחות האומללות – אומללות על פי דרכן" (טולסטוי, ציטוט מהזכרון)

האמנם כך?

החתול צ'ופ מכורבל בתוך סלסלת הבדים שלי

אין לי ספק שכל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה. כל משפחה אומללה מייצרת סוג של גהינום עבור חבריה שיש לו טעם וארומה וסיפור משל עצמו, והוא המקור לרוב האומללות והסבל וכתוצאה מכך גם לרוע ולהתמכרויות בעולמנו.

אבל גם המשפחות המאושרות – מאושרות על פי דרכן, לא? להמשיך לקרוא "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו

מה אני קוראת עכשיו

ולמה זה חשוב לי?

בשבת שעברה עברתי ליד המדף והיד הושטה כמו מאליה ולקחה את הספר של מריון וודמן (Marion Woodman) – "לעזוב את בית אבי"(Leaving  my Father's House). לא ידעתי למה לקחתי את הספר עד שהתחלתי לקרא אותו ולזכור על מה הוא, ובעיקר לאיזה תהליכים פנימיים שלי הוא מתחבר.

להמשיך לקרוא מה אני קוראת עכשיו