מחשבות יומיות: אחרי הרבה זמן

שלא כתבתי כלום. כי היה בית-חולים, וניתוח, ואחריות ודאגה ופחד. והחלמה מהירה ומפתיעה.

אז הנה אני חושבת שוב.

על השלשלת של אמא – בת – נכדה. (בספר של גיל חובב קוראים לנכדה הבת-ביתה וזה יפה בפני עצמו). על להיות הבת שבאמצע. האחראית והמחוברת והמחזיקה והדואגת. והפוחדת לאבד, מכל הכיוונים. ואיך איך איך לא לאבד את עצמי.

תועפות של בקורת עצמית עלו בזמן הזה. המון לחץ מביא איתו חזרה אוטומטים של הרגלים ותגובות. אבל אנחנו בענין של לזכור את עצמנו ולא ללכת לאיבוד באוטומטים. אז נשימות. וחמלה. ותזכורות לעצמי להניח, לשחרר. וסליחה לעצמי כשלא יכולה. ולהנמיך ציפיות מהגמדים שדואגים לבית (אני) ולחיות (אני ושותפי) ולכל שאר הדברים.

ותוך כדי להתענג על שעה חטופה בגינה, בבהייה בעץ המלבלב ובדלעת הגדלה לנו על הגדר (היא גדלה המון מאז שחשבתי עליה פה). על כמה תפרים בעבודה. על רגעים של שקט. כי בעצם אין שומדבר אחר באמת.

בזכות האיזון

יצאתי, חזרתי, עבדתי, ישנתי וחלמתי, דברתי-שמעתי, תפרתי, בשלתי,

ותוך כדי חשבתי וחשתי את הגוף והתנועה בתוכו והכאבים, ושמעתי את הקולות הפנימיים, וזכרתי ותכננתי.

ואיפה אני בכל זה? מה זו כל הפעילות הזו? מתי היא אני באמת ומתי היא הפריפריה שלי, הספים שמרחיקים אותי או חוצצים ביני לבין מה שרוצה לקרות?

מה קורה בתוכי כשאני באמת שם, פה איתי. איך אני מזהה את זה? האם אפשר בכלל למלל את זה? ומה קורה כשתוך כדי כתיבת המשפטים האלה עולה בי בקורת ואני רוצה להניח לקטע הזה, לשים אותו בטיוטות ולשכוח ממנו?

אחד הכלים שאני מוצאת את עצמי משתמשת בו שוב ושוב לאחרונה הוא הכלי הבודהיסטי המובהק של labeling. מתן כותרת או הגדרה למה שקורה בתוכי עכשיו ככלי להרחקה, שמאפשר לי להיות במקום אחר, צופה במה שקורה. אני מתבוננת, קוראת למה שקורה "בקורת עצמית", "פחד", "קנאה", "קשה לך עכשיו" וכיו"ב, ומשתדלת לזכור גם את החמלה. כלים עם עוצמה גדולה מאד – ההתבוננות והחמלה.