מחשבות יומיות: אחרי הרבה זמן

שלא כתבתי כלום. כי היה בית-חולים, וניתוח, ואחריות ודאגה ופחד. והחלמה מהירה ומפתיעה.

אז הנה אני חושבת שוב.

על השלשלת של אמא – בת – נכדה. (בספר של גיל חובב קוראים לנכדה הבת-ביתה וזה יפה בפני עצמו). על להיות הבת שבאמצע. האחראית והמחוברת והמחזיקה והדואגת. והפוחדת לאבד, מכל הכיוונים. ואיך איך איך לא לאבד את עצמי.

תועפות של בקורת עצמית עלו בזמן הזה. המון לחץ מביא איתו חזרה אוטומטים של הרגלים ותגובות. אבל אנחנו בענין של לזכור את עצמנו ולא ללכת לאיבוד באוטומטים. אז נשימות. וחמלה. ותזכורות לעצמי להניח, לשחרר. וסליחה לעצמי כשלא יכולה. ולהנמיך ציפיות מהגמדים שדואגים לבית (אני) ולחיות (אני ושותפי) ולכל שאר הדברים.

ותוך כדי להתענג על שעה חטופה בגינה, בבהייה בעץ המלבלב ובדלעת הגדלה לנו על הגדר (היא גדלה המון מאז שחשבתי עליה פה). על כמה תפרים בעבודה. על רגעים של שקט. כי בעצם אין שומדבר אחר באמת.

מחשבות יומיות: דלעת

 

(התמונה מכאן)

כזאת גדולה, ירוקה (בינתיים), עם קפלים, שיכולה בהינף שרביט להפוך לכרכרה, צמחה אצלי בגינה. כלומר, הגבעולים עלו וטפסו על הגדר (שם יש שמש), עברו לצד השני, ובקצה הגבעול הארוך (מאד) צמחה והבשילה הדלעת. תלויה מעל לחניה של השכנים. באויר. גיליתי אותה שלשום. והיום העברנו אותה אחר כבוד חזרה לתוך הגינה. כי מה, שתיפול ותתפצלח על החניה? או גרוע מזה – תקטף ותיעלם?!

אני עוד לא מאמינה לטרנספורמצית האצבעות השחורות לירוקות שעוברת עלי בשנים האחרונות… תמיד חשבתי שאני הורגת עציצים וצמחים סדרתית, ומסתבר שלא רק שלא רוצחת, אני מטפחת, ונהנית, ומגלה, והכי הכי, כאמור, נהנית לאכול את פרי גני.

ועוד אחת: ג'וד כותבת בבלוג שלה שמסעות בבד צריכים beast, יצור, ללוות אותם ולהתבונן בהם. ואני מסכימה איתה, וחושבת שהם מהחלקים המשמעותיים וה"מדברים" ביותר בעבודות שלה. וגם שלי, אני מקווה. כל תמונה צריכה עכבר קטן בפינה, או חתול, או צפרדע, או לפחות זוג עיניים שיתבונן בה.