מחשבות יומיות: אחרי הרבה זמן

שלא כתבתי כלום. כי היה בית-חולים, וניתוח, ואחריות ודאגה ופחד. והחלמה מהירה ומפתיעה.

אז הנה אני חושבת שוב.

על השלשלת של אמא – בת – נכדה. (בספר של גיל חובב קוראים לנכדה הבת-ביתה וזה יפה בפני עצמו). על להיות הבת שבאמצע. האחראית והמחוברת והמחזיקה והדואגת. והפוחדת לאבד, מכל הכיוונים. ואיך איך איך לא לאבד את עצמי.

תועפות של בקורת עצמית עלו בזמן הזה. המון לחץ מביא איתו חזרה אוטומטים של הרגלים ותגובות. אבל אנחנו בענין של לזכור את עצמנו ולא ללכת לאיבוד באוטומטים. אז נשימות. וחמלה. ותזכורות לעצמי להניח, לשחרר. וסליחה לעצמי כשלא יכולה. ולהנמיך ציפיות מהגמדים שדואגים לבית (אני) ולחיות (אני ושותפי) ולכל שאר הדברים.

ותוך כדי להתענג על שעה חטופה בגינה, בבהייה בעץ המלבלב ובדלעת הגדלה לנו על הגדר (היא גדלה המון מאז שחשבתי עליה פה). על כמה תפרים בעבודה. על רגעים של שקט. כי בעצם אין שומדבר אחר באמת.