
חרדה. מאד.
כמו גלים בים, גל של לחץ מקרב, עולה, מציף, מרטיב הכל, ונסוג.
כל כמה זמן – גל. לפעמים אני מרגישה אותו עולה בבטן, לגרון ולראש. לפעמים אני רק מזהה אחרי. אחרי הנפילה במצברוח, אחרי ההתפרצות, אחרי שבכיתי.
כשאני מזהה אותו בזמן, הנה כמה דברים שעוזרים. לי.
פמה צ'דרון: "drop the story line and just feel what you're feeling". לוותר על התוכן, כאן ועכשיו, ולעבור להתמקד בגוף ובמה שקורה בתוכו. להרגיש את מה שמרגישה. כאב, פחד, חרדה, מתח, כעס. כל הרגשות והתחושות בסדר.
"קחי צעד אחורה ותתבונני, מה קורה לך עכשיו?" (meta-position)
נשימת בטן. מניחה את היד על הבטן מתחת לטבור ונושמת לתוכה. נושפת לאט. 3 פעמים.
מטיך נהאת טאן: שאיפה – I am, נשיפה – peace. סוג של מנטרה והתמקדות בנשימה יחד.
"חמלה. זוכרת?"
משהו בסוף תמיד עוזר. מעט או הרבה.
אחת על ההבדל בין עבודה פנימית (Inner work) ומדיטציה. בעקבות חלום שהיה לי הבוקר, שבושכחתי את התיק שלי על הרכבת (השוייצרית, בשוויץ), בדרכי לרקוד. על ההבדל בין עבודה – על עצמי, על קונפליקטים, על סימפטום. יש עבודה לעשות, ומישהו צריך לעשות אותה. והמישהי הזו היא אני. אבל אני מנסה בדיוק לא ללכת לפי מה שצריך, אלא אחרי הלב. והלב, מה הוא רוצה? אהבה, מנוחה, שקט, ולפעמים לרקוד. בלי זהויות. ואז יש משהו במדיטציה, שהיא בשבילי הדרך והאפשרות לקבל את מה שיש בלי לעבוד, מלכתחילה. אבל כן, מדיטציה אחרי הרבה הרבה עבודה- על.
ועוד אחת על חרדה. הפחד לעשות את הלא-נכון. שיכעסו. שיבקרו. שיתאכזבו. והפחד הזה הוא מעגלי. הוא עולה כל פעם מחדש. אני עובדת איתו, נושמת לתוכו, לוקחת צעד אחורה וזוכרת חמלה, ונחה. והנה הוא עולה שוב. מופיע ברעידות ובלחץ בחזה. אז האם הפחד הוא התמכרות והמעגליות יש בה מן הגמילה? מחשבה. תחושה.
היום ניסיתי לתפור מכנסיים ביד. פשוטים. ישרים ונשפכים. כשלון מוחלט. מסתבר שמכנסיים זה דבר יותר מסובך ממה שחשבתי, בעיקר אם מנסים להתאים לתוכם ישבן. 🙂
סתיו. כמו כל שנה בסתיו.
מוזר, העניין הזה של העונות. בהתחלפן.
מה כבר המשמעות של משהו שחוזר כל שנה, אותן תופעות, אותן תמונות, אותן תחושות?
כל שנה בסתיו. כל שנה בחגים. כל שנה באביב, בקיץ.
אבל אנחנו לא אותו דבר כל שנה בסתיו, באביב בקיץ. או שכן?
אם הרגע הזה הוא כל מה שיש באמת, איזו משמעות יש לכך שהרגע הזה יש בו סימני סתיו?