I haven't lost the Way, only a little, the way to the Way (Mary Oliver)

הציטוט שלמעלה הוא מספר השירים הנפלא של מארי אוליבר, שנקרא Thirst, צמא.

הציטוט הזה עלה בזכרוני הבוקר, כששוב שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי ובאיזו דרך לבחור. השאלה הזו עולה שוב ושוב, במחזוריות, ואני בתקופת שאלות. שוב.

להמשיך לקרוא I haven't lost the Way, only a little, the way to the Way (Mary Oliver)

בזכות האיזון

יצאתי, חזרתי, עבדתי, ישנתי וחלמתי, דברתי-שמעתי, תפרתי, בשלתי,

ותוך כדי חשבתי וחשתי את הגוף והתנועה בתוכו והכאבים, ושמעתי את הקולות הפנימיים, וזכרתי ותכננתי.

ואיפה אני בכל זה? מה זו כל הפעילות הזו? מתי היא אני באמת ומתי היא הפריפריה שלי, הספים שמרחיקים אותי או חוצצים ביני לבין מה שרוצה לקרות?

מה קורה בתוכי כשאני באמת שם, פה איתי. איך אני מזהה את זה? האם אפשר בכלל למלל את זה? ומה קורה כשתוך כדי כתיבת המשפטים האלה עולה בי בקורת ואני רוצה להניח לקטע הזה, לשים אותו בטיוטות ולשכוח ממנו?

אחד הכלים שאני מוצאת את עצמי משתמשת בו שוב ושוב לאחרונה הוא הכלי הבודהיסטי המובהק של labeling. מתן כותרת או הגדרה למה שקורה בתוכי עכשיו ככלי להרחקה, שמאפשר לי להיות במקום אחר, צופה במה שקורה. אני מתבוננת, קוראת למה שקורה "בקורת עצמית", "פחד", "קנאה", "קשה לך עכשיו" וכיו"ב, ומשתדלת לזכור גם את החמלה. כלים עם עוצמה גדולה מאד – ההתבוננות והחמלה.

 

כמה עבודות והתחלות

לפני כמה חודשים התחלתי לתפור, לרקום וליצור בדים קצת יותר ברצינות. בפוסט הזה תיארתי והפניתי לעבודות של ג'וד היל, שאני עוקבת אחריה ולומדת ממנה. (יש לה קורסים אונליין וכבר קניתי ולמדתי שניים מהם. הם כיפיים ומאד מלמדים ומעוררי השראה). להמשיך לקרוא כמה עבודות והתחלות

יצורים חיים, שיר של אן פורטר

Living Things

by Anne Porter

Our poems
Are like the wart-hogs
In the zoo
It's hard to say
Why there should be such creatures

But once our life gets into them
As sometimes happens
Our poems
Turn into living things
And there's no arguing
With living things
They are
The way they are

Our poems
May be rough
Or delicate
Little
Or great

But always
They have inside them
A confluence of cries
And secret languages

And always
They are improvident
And free
They keep
A kind of Sabbath

"Living Things" by Anne Porter, from An Altogether Different Language. © Zoland Books, 1994.

מידי פעם אני שומעת את הפינה the writer's almanac  שקורא השחקן גאריסון קיילור, כאן

השיר מתוכו. בפינה של ה- 29.9.2011 (יש ארכיב של הפינות המוקלטות באתר).

אהבתי במיוחד את הדימוי של שיר ליצור מוזר, לא יפה במיוחד (חזיר יבלות), שהוא מה שהוא. זה מתקשר לפוסט הקודם שכתבתי היום (כל פעם מחדש) כי אני, כל פעם מחדש, מרגישה כמו חזיר היבלות הזה, צריכה ללמוד וללמד את עצמי שאני מה שאני והכל בסדר, כמות שהוא, יבלות והכל.

 

 

 

כל פעם מחדש

יש דברים, בעיקר פנימיים, שאני נתקלת בהם (כמו בקיר? כזה – בום!! מה זה?! אה, זה אתה…) שוב ושוב ושוב. לא חשוב כמה עבודה פנימית, טכניקות זכרון ומודעות או מדיטציה עשיתי עליהם.

כל פעם מחדש.

לבד. אני צריכה יותר לבד ממה שהחלק האימהי/מיינסטרים/חברתי שלי חושב שאני צריכה לרצות. אז כל פעם מחדש, אחרי יום או יומיים מרוכזים של משפחה, אני קמה בבוקר במצב-רוח מוזר, שלוקח לי זמן (ועל זה עוד בהמשך) להבין שפירושו – את צריכה להיות היום לבד. שילחי את כולם לדרכם ותשארי בבית. וכשהמסקנה הזו מצליחה סוף סוף לעבור את כל המחסומים והספים בדרך ולהגיע למודעות שלי – פתאום יש התבהרות, קלילות והבנה.

להמשיך לקרוא כל פעם מחדש

איך נהינו ענף פרטי (וסודי) של עץ בעיר

מה זה עץ בעיר? זו קהילה של שומרי טבע וסביבה ברמות משתנות של קפדנות והקדשה, שמתרכזים סביב תמי צרי ועוד אנשים. האתר שלהם נמצא כאן.

אני מרגישה כבר מזמן כמו ענף פרטי של עץ בעיר, ומנסה כל הזמן לשכלל ולתגבר את האמצעים והדרכים שבהם הבית שלנו שומר על הסביבה.

להמשיך לקרוא איך נהינו ענף פרטי (וסודי) של עץ בעיר