יצירתי יומיומי (6)

אז החמוד הזה התחיל כמחשבה על מגנט – עוד וריאציה על רקמה מודבקת למגנט כמו פה, אבל אז הוא נהיה חמוד מידי, והחלטתי לשמור אותו לעבודה עתידית.

חומרים: בדים ממוחזרים, ציור בעט-מכחול ורקמה.

ומחשבה על יצירתיות: אני חושבת שאנחנו נוטים לחשוב שיצירתיות זה משהו ש"נוחת" עלינו מאיזה מקום, או נובע מבפנים. אני שמחה לגלות שיש לה גם פן שהוא כמו תרגול של שריר, אם מחליטים – הוא פועל. וזו תגלית חדשה בשבילי. אני יודעת שיש הרבה סופרים שכותבים שהם יושבים לשולחן וכותבים יומיום משעה כזו עד שעה כזו, ולא מחכים להשראה שתבוא. אני יכולה להבין את זה יותר עכשיו. וגם ההשראה חשובה.

אני מחכה ליצירה הראשונה בסדרה הזו שתגיע מתוך חלום.

מחשבות יומיות: זקנה, חולשה ומוות

וואו, על מה היא חושבת… אני חושבת.

אמא מזדקנת, בת 88, שחיקה של סחוסים ומפרקים שעבדו קשה 88 שנים. חולשה, כאבים, הצורך בעזרה ובהשענות על אחרים. בעוד יומיים אהיה אני שם בעצמי. מה זה מלמד אותי, עלי, עליה, על הסביבה.

מה לעשות עם החלק בתוכי שמאבד סבלנות, שמצר על השעות האבודות (האם הן באמת אבודות?) בקופת-חולים, בהסעות. מה לעשות עם החלק בתוכי, שמתוך בורותו לא מבין שהכי חשוב, הכי חשוב, זה להמשיך לעשות דברים לבד. להיות עצמאית, להחליט עלי…. כמה כאב יש באבדן הזה. כל עוד אני חיה – אני רוצה להיות מסוגלת להחליט עלי (כמו שאומרים הילדים).

וכמה אני אוהבת אותה, וכמה אני רואה את מה שכבר איננו ומצרה עליו, ואיך חלקים אחרים שנעלמו או התרככו לא חסרים לי בכלל. וכמה כל רגע חשוב, וגם, בעת ובעונה אחת, לפעמים רגיל, מעצבן, או סתם נייטראלי. ומה אעשה עם כל הרגעים האלה כשלא תהיה יותר.

הבודהיסטים אומרים: הכל משתנה. נולד, מתפתח ומת. הכל. שומדבר לא נשאר כמות שהוא. ואנחנו – הכי קשה לנו להשען לתוך התחושה הזו, של הקרקע הנשמטת מתחת רגלינו. אז אנחנו מתרגלים. את מותם, את מותנו, את השינוי הבלתי נמנע אבל המפחיד ביותר בכל זאת, שהוא חיינו. אז הנה, אני מתרגלת.

וגם היום לא עשית אף תפר. אולי מחר.