מחשבות יומיות: טיפול, תל אביב, אוכל

כמה זמן לוקח טיפול? כמה חודשים, שנים, צריך עד שגומרים טיפול? מסתורין גדול יש פה. גם הידיעה עצמה היא מסתורין. לפעמים ברור לגמרי, צלול, שהטיפול נגמר. אפשר לתת בזה סימנים: שהמטופל הפנים את קולו של המטפל כפן אוהב ותומך של עצמו, שדברים חיצוניים מסויימים משתנים (תחתניםות, נכנסות להריון, עוזביםות את הבית). ולפעמים זה הרבה יותר ערטילאי ולא ברור. לפעמים מגלים משהו אחרי שנים(!) של טיפול, שאיכשהו, מסיבות לא ברורות (ושיש לברר אותן), נעלם מתחת לפני השטח. אולי זה עניין של אמון. אולי של בטחון. אולי  של פרספקטיבות שונות לגבי הדבר. נושא לחקירה….

 

תל-אביב. אוהבת מתעבת אותה. חוזרת לאותם מקומות, משוטטת באותם רחובות, מגלה לפעמים חדשים. אוהבת (כמו כולם) את הגיוון האנושי ואת חוסר המנוחה וההשתנות התמידית שלה. אוהבת לגלות פינות סודיות (אם יש בכלל דבר כה, סודי), אוהבת את החידושים. לאחרונה יש בשוק הכרמל וסביבו חידושים מעניינים. החל מהמסעדות בפתח (היום גיליתי שתיים חדשות), וכלה בחנויות היין ודוכני הבירה (80 סוגים, מישראל בלבד) והמיץ החדשים. והפירות. שוטטות מומלצת.

 

אוכל. הנאה. סבל. התמכרות. הכרח. כל מיני דברים.

מורה שלי אמרה לי פעם: "אכלת יותר מידי? לא נורא, תבקשי סליחה מהגוף שלך ודעי שבעוד 20 דקות תרגישי אחרת" וגם: "בעוד 4-5 שעות תהיה לך הזדמנות נוספת לאכול נכון ועם מודעות". האם אני עושה את זה תמיד? לא ולא, גם לא אחרי 20 שנות עבודה עם התמכרות לאכילה. מריון וודמן אומרת: "התמכרות (לאכילה) היא הבור שסביבו אנחנו הולכות תמיד". לפעמים אני חושבת שאין לי מה להגיד על הנושא, ואז אני מתחילה ויכולה לכתוב ספר. אולי הוא עוד יכתב.

 

אה, ואתמול התחלתי את זה:  the beast that came from the dark