יש דברים, בעיקר פנימיים, שאני נתקלת בהם (כמו בקיר? כזה – בום!! מה זה?! אה, זה אתה…) שוב ושוב ושוב. לא חשוב כמה עבודה פנימית, טכניקות זכרון ומודעות או מדיטציה עשיתי עליהם.
כל פעם מחדש.
לבד. אני צריכה יותר לבד ממה שהחלק האימהי/מיינסטרים/חברתי שלי חושב שאני צריכה לרצות. אז כל פעם מחדש, אחרי יום או יומיים מרוכזים של משפחה, אני קמה בבוקר במצב-רוח מוזר, שלוקח לי זמן (ועל זה עוד בהמשך) להבין שפירושו – את צריכה להיות היום לבד. שילחי את כולם לדרכם ותשארי בבית. וכשהמסקנה הזו מצליחה סוף סוף לעבור את כל המחסומים והספים בדרך ולהגיע למודעות שלי – פתאום יש התבהרות, קלילות והבנה.