עוד מילים על סתיו, בשוויץ וכאן

חזרתי ביום רביעי לפנות בוקר משוייץ. גם שם סתיו, ובשבועיים שהייתי שם הצבעים התחלפו, עלים האדימו, הצהיבו, נשרו והתגלגלו על המדרכות. העצים עמוסים תפוחים, אגוזי מלך ואגוזי לוז, ועוד מין שאני לא יודעת אם יש לו שם בעברית. השנה היבול היה גדול כל-כך, שענפי עצי התפוחים כרעו ונשברו תחת משקל הפירות.

הבקרים היו קרים, אתמול היה ערפל חלבי סמיך, ואחר-הצהריים חם כדי גופיה וסנדלים. המון דלעות מגדלים וצורות שונים, המון פטריות טריות – מסימני הסתיו בשוויץ.

וכאן –  קרירות לפנות  בוקר ובבוקר, רימונים, קצת עלים צהובים ותחילת שנת הלימודים. אוטוטו ראש-השנה, והחגים והחופשות וחשבונות הנפש האישיים והמשפחתיים.

שוויץ היא מקום של חברים בשבילי. המון חברים טובים שלמדתי איתם ועברתי אתם תהליכים שונים. קבוצת הסטודנטים שהיינו נפגשה שוב, ויש החלטה להחזיר אותה לחיים. רק הפעם – בנוסף לדיבורים ופסיכולוגיה תהליכית,  אני חושבת שהיא תהיה מקום גם למדיטציה ולעבודה הרבה יותר רוחנית מכשהיינו סטודנטים לפני 15 שנה. יהיה מעניין ואני מקווה מאד להשתתף באמצעות סקייפ.

הרבה מחשבות על גיל, על התבגרות והזדקנות הגוף, ועל הגדילה שלנו. כולנו קרוב או אחרי 50, ולי ברור מאד מי נמצא/ת בתוך הכוח האישי שלה ומי עוד לא. מי כבר מסוגל להגיד – לעצמה/ו ולאחרים – ככה זה וככה אני רוצה, וככה נכון לי וכך לא, ואצל מי הכף עוד נוטה לכיוון ריצוי הציפיות, הפנימיות והחיצוניות. וזה לא חד וחלק, החלוקה, כמובן. זו רק הנטיה, ההכרה באפשרות והנינוחות עם השגיאות, ואי-השלמות. כמה מהר אנחנו סולחיםות לעצמנו. על עייפות, חולשה, שכחה, בלבול, קמצנות, קנאה. הכל כאן ולא הלך לשום מקום. והכל רך יותר, "סליח" יותר ונשאר פחות.

ולכן אנחנו יכולות וצריכות לקחת אחריות על מה שקורה בחיינו ולהגיד – כן, אנחנו יכולות, וזה בסדר איך שאנחנו עושות את זה, ולהנהיג וללמד ולנהל והשמיע את קולנו. מה שיש לנו להגיד חשוב וחשוב שישמע. ולהשתמש בכוח התבונה, עד כמה שאפשר, והתמקדם בעיקר, שזה לאהוב, את עצמנו ואת האחרים, ולהבין, כמו שגרי לארקין אומרת: "If the answer to the question: is everything and everyone precious anything else than a clear "of course!" –  then we have more work to do" (בספר המופלא והנהדר שלה: The Chocolate Cake Sutra)

ועוד מילה על חברות שנמשכת למרות המרחק הגדול בינינו, על התחושה הזו, שיש אנשים שאפשר לבוא אליהם אחרי חודשים ושנים ולהמשיך את המפגש והחברות והאהבה מאותה נקודה שבה הפסקנו פעם שעברה, וללוות אחת את השניה בדרכים שבהן אנחנו הולכות. ולתת ולקבל מתנות שיש להן משמעות שנובעת מהעבר המשותף, ולהרגיש בבית, אפילו שזה בארץ אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *