מה אני קוראת עכשיו

ולמה זה חשוב לי?

בשבת שעברה עברתי ליד המדף והיד הושטה כמו מאליה ולקחה את הספר של מריון וודמן (Marion Woodman) – "לעזוב את בית אבי"(Leaving  my Father's House). לא ידעתי למה לקחתי את הספר עד שהתחלתי לקרא אותו ולזכור על מה הוא, ובעיקר לאיזה תהליכים פנימיים שלי הוא מתחבר.

הספר, של אנליטיקאית יונגיאני זקנה ומאד ידועה בארה"ב ובקנדה, עוסק בתהליכי התבגרות פנימיים של נשים ומובא דרך סיפור האנליזה של שלוש נשים בשלושה שלבים שונים בחיים.  מריון מאגדת את כל הסיפורים, שנכתבו ע"י המטופלות עצמן, לכדי סיפור אחד קוהרנטי באמצעות שימוש באגדה על אלרליי-ראו (שם גרמני שמשמעותו – פרווה מכל מיני חיות), שהוא סיפור העזיבה וההתבגרות של בת מלך, באמצעות  תהליך חניכה כמשרתת במטבח, ועד להתאהבות במלך והחזרה למקומה ה"נכון" כמלכה בפני עצמה.

מה שמעניין בספר ובאגדה שמהווה את המסגרת הוא האוניברסליות של  התהליך, לפחות בתרבות המערבית. כנשים בתרבות פטריארכלית, כולנו עוברות תהליך כזה או אחר של עזיבת בית האב – כלומר של מציאת הקול האישי שלנו, ההעדפות והערכים האישיים שלנו, ואיך לחיות את חיינו מתוך אותנטיות הולכת וגדלה. חיים כאלה בדרך כלל מביאים להתנגשות בין הערכים שעליהם גדלנו כנשים – בעיקר מה זה אומר "להיות ילדה טובה" ולרצות את כל הסובבים אותנו, חיצונית ובעיקר פנימית.

השנתיים האחרונות היו ועודן מהלך ארוך וחשוב מאד של עזיבת בית האב עבורי. האב הממשי שלי, ובעיקר האבות הרוחניים-מקצועיים שלי. זה התחיל מהבנה שלי שאני משתיקה את הקולות הפנימיים שלי שאומרים לי שמה שקורה לי מבחינה מקצועית לא טוב לי, ושאני לא רוצה להשתיק את הקולות האלה יותר – כי המחיר נעשה גבוה מידי. אני לא עובדת מספיק, ובעיקר אני לא חופשיה ללכת לאן שאני רוצה ולהציע את שירותי למי שאני רוצה. ההמשך היה ההבנה שאני לא מרוצה באופן עמוק ביותר ממה שקורה בתכנית ההכשרה שהייתי בין מקימותיה, ובנסיון שלי ללמד וליצור משהו לבד, שבינתיים לא מצליח (או שאלה רק פני השטח?). אני כבר לא רוצה לעבוד כפי שעבדתי בעבר, אני רוצה לעבוד בצוותים, בקהילה ובשיתוף פעולה, ואני לא מוכנה לוותר על זה יותר.

כתוצאה מזה, אני משתדלת לעשות כל מה שאפשר כדי ללמד ולעבוד עם קולגות, לשתף ולהזמין תלמידים לעזור לי וללמוד יחד ובכלל לשתף עד כמה שאפשר. אני מאמינה קטגורית שיש מספיק לכולם מהכל ושנדיבות מעשירה בכל המובנים (למרות שאני כמובן גם קמצנית וטריטוריאלית וחוששת לפרנסתי לפעמים, כמו כולם).

וכאן נכנס הספר שני שאני קוראת ,"הלב הנבון" של ג'ק קורנפילד, שהוא מדריך לעקרונות הפסיכולוגיה הבודהיסטית, שאני משלבת בעבודתי הרבה מאד. התפיסות הבודהיסטיות, בעיקר הרעיון הבסיסי שסבל מסוגים שונים הוא חלק טבעי ממה שקורה לנו והוא נובע בעיקר  מהעמדות הפנימיות שלנו כלפי מה שקורה לנו,  משתלבת בצורה מאד נכונה עבורי בעמדה המרכזית של פסיכולוגיה תהליכית – שמה שקורה לנו יש לו משמעות, ואפשר למצוא אותה אם מאפשרים למה שקורה לקרות, מעמדה של כבוד וסקרנות. אם הולכים עם כוחות הטבע ולא נגדם.

וכך שני הספרים האלה עוזרים לי להשאר קרובה למרכז הפנימי שלי בתקופה לא קלה, שבה הכל פתוח ולא ברור, ושוב אני מחפשת מנין תבוא הפרנסה, ובעיקר –  את המשמעות והדרך.

 

 

 

 

 

8 תגובות בנושא “מה אני קוראת עכשיו”

  1. אהבתי את הדברים שכתבת ומאוד את הספסל. בתוך עולם כל כך רועש הספסל הזה מעורר כל כך הרבה השראה ושלווה והזמנה להתבוננות.
    אייל

  2. אהבתי את הדברים שכתבת ומאוד את הספסל. בתוך עולם כל כך רועש הספסל הזה מעורר כל כך הרבה השראה ושלווה והזמנה להתבוננות.
    אייל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *