בין בית ג'אלה להר-גילה, בפאתי ירושלים

נמצא אזור C, אליו מותר לכו-לם להכנס בלי רשיונות מעבר והיתרים. באזור הקסם הזה נמצא מלון "אברסט", מקום מפגש ידוע ומוכר מאד לכל מי שעוסק או מעורב בארגוני דו-קיום וגישור וחיבור בין פלסטינים לישראלים, בין יהודים וערבים.

זה מקום של תקוה. זה מקום לבוא אליו כשמתייאשים מהאפשרות שאי-פעם יהיה שלום או יהיו חיים נורמליים במקום הזה. מכל פינה ניבטת החומה, חוסמת וחותכת את הנוף,  וסביבה הנוף המוכר כל כך, שכולנו קוראים לו מולדת.

במקום הזה יכולים אלה שעדין מאמינים בדו-קיום ובשלום, וגם חדשים, שהבינו איכשהו שבמלחמה, התעלמות או עצימת עינים לא נגיע לשום מקום, ושאולי כדאי להכיר מקרוב במי מדובר, להפגש. לדבר. לבטא ולכאוב יחד. וגם לשמוח, לאכול, לשתות ולנוע יחד, להכיר זה א זה מקרוב ולראות איך כולנו אותו דבר – אם צובטים אותנו, כואב.

אז התכנסנו שם,  בפעם הרביעית או החמישית, לדבר, לבטא לכאוב ולצחוק ביחד. הפעם גם ללמוד את נושא הטראומה והשפעתו מילדות, וגם כמה כלים מיוחדים של פסיכולוגיה תהליכית ל"הפשרה" חלקית של החלקים הקפואים בתוכנו, להתבוננות עדינה במקומות הפגועים בתוכנו, והאפשרות להיעזר בכוחה של האדמה להכיל את כל החלקים ואת כל הכאב ולעבוד עליו.

היו סיפורים על מחסומים, על השפלות, על חיילים שפורצים בלילה הביתה ומוציאים מהמיטה וסוחבים ומכים, והיו סיפורים על אנשים שהלכו לתומם לקנות בגדים בקניון ונהרגו בפיגוע, ועל חיילים שפרצו לבתים והרגו אנשים ומאז נשמתם לא שבה. השואה היתה שם גם, וגם הייאוש מהאפשרות שמשהו ישתנה, וגם התקווה שאפשר להפגש, פנים אל פנים, עיניים מול עיניים, הקשבה מול סיפור.

אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש למה אני באה, ואיך זה שעוד לא התייאשתי. ואולי התייאשתי וזה רק האנשים הנפלאים, משני הצדדים, שיוצא לי להכיר ולפגוש שוב, דוקא שם? אין לי תשובה ברורה. אבל אני חוזרת.

אמר יעקב דרלינג, מורה לתנועה שפגשנו שם:  "אני שמח על החומה. באמת. כי כשבונים את החומה היא שם, בשטח, להראות לאנשים בצורה הבוטה ביותר את האבסורד שבנסיון להפריד בין אנשים בחומה.  בניית החומה מקרבת את הריסתה."

אנשאללה. כו יהי רצון.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *