מחבר: michal

כבר מזמן לא שיתפתי תמונות של הבדים שאני עובדת עליהם עכשיו. אז הנה:

"ראיתי ציפור רבת יופי" שלב ראשון של העבודה. היא נוצרה בהשראת ג'וד היל, כמובן, וגם

בהשראת החתול שלי, צ'ופ, ששר לציפורים.

להמשיך לקרוא ד"ש מהעבודות שלי

סתיו. כמו כל שנה בסתיו.
מוזר, העניין הזה של העונות. בהתחלפן.
מה כבר המשמעות של משהו שחוזר כל שנה, אותן תופעות, אותן תמונות, אותן תחושות?
כל שנה בסתיו. כל שנה בחגים. כל שנה באביב, בקיץ.
אבל אנחנו לא אותו דבר כל שנה בסתיו, באביב בקיץ. או שכן?
אם הרגע הזה הוא כל מה שיש באמת, איזו משמעות יש לכך שהרגע הזה יש בו סימני סתיו?

להמשיך לקרוא רוח ערבית, ימים מתקצרים וחצבים

יצאתי, חזרתי, עבדתי, ישנתי וחלמתי, דברתי-שמעתי, תפרתי, בשלתי,

ותוך כדי חשבתי וחשתי את הגוף והתנועה בתוכו והכאבים, ושמעתי את הקולות הפנימיים, וזכרתי ותכננתי.

ואיפה אני בכל זה? מה זו כל הפעילות הזו? מתי היא אני באמת ומתי היא הפריפריה שלי, הספים שמרחיקים אותי או חוצצים ביני לבין מה שרוצה לקרות?

מה קורה בתוכי כשאני באמת שם, פה איתי. איך אני מזהה את זה? האם אפשר בכלל למלל את זה? ומה קורה כשתוך כדי כתיבת המשפטים האלה עולה בי בקורת ואני רוצה להניח לקטע הזה, לשים אותו בטיוטות ולשכוח ממנו?

אחד הכלים שאני מוצאת את עצמי משתמשת בו שוב ושוב לאחרונה הוא הכלי הבודהיסטי המובהק של labeling. מתן כותרת או הגדרה למה שקורה בתוכי עכשיו ככלי להרחקה, שמאפשר לי להיות במקום אחר, צופה במה שקורה. אני מתבוננת, קוראת למה שקורה "בקורת עצמית", "פחד", "קנאה", "קשה לך עכשיו" וכיו"ב, ומשתדלת לזכור גם את החמלה. כלים עם עוצמה גדולה מאד – ההתבוננות והחמלה.

את כל אלה אכלנו לארוחת הערב היום. כן, כן.

נסענו היום לטיול – כמו הרבה אנשים, אני מניחה. אבל אנחנו הולכים לטייל עם מחשבה על אוכל בלב, ובעיקר – מה אפשר לקטוף, ללקט ולאכול. להמשיך לקרוא גדילן, חוביזה ואספרגוס בר

וכל המשפחות האומללות – אומללות על פי דרכן" (טולסטוי, ציטוט מהזכרון)

האמנם כך?

אין לי ספק שכל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה. כל משפחה אומללה מייצרת סוג של גהינום עבור חבריה שיש לו טעם וארומה וסיפור משל עצמו, והוא המקור לרוב האומללות והסבל וכתוצאה מכך גם לרוע ולהתמכרויות בעולמנו.

אבל גם המשפחות המאושרות – מאושרות על פי דרכן, לא? להמשיך לקרוא "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו