מחשבות יומיות: דלעת

 

(התמונה מכאן)

כזאת גדולה, ירוקה (בינתיים), עם קפלים, שיכולה בהינף שרביט להפוך לכרכרה, צמחה אצלי בגינה. כלומר, הגבעולים עלו וטפסו על הגדר (שם יש שמש), עברו לצד השני, ובקצה הגבעול הארוך (מאד) צמחה והבשילה הדלעת. תלויה מעל לחניה של השכנים. באויר. גיליתי אותה שלשום. והיום העברנו אותה אחר כבוד חזרה לתוך הגינה. כי מה, שתיפול ותתפצלח על החניה? או גרוע מזה – תקטף ותיעלם?!

אני עוד לא מאמינה לטרנספורמצית האצבעות השחורות לירוקות שעוברת עלי בשנים האחרונות… תמיד חשבתי שאני הורגת עציצים וצמחים סדרתית, ומסתבר שלא רק שלא רוצחת, אני מטפחת, ונהנית, ומגלה, והכי הכי, כאמור, נהנית לאכול את פרי גני.

ועוד אחת: ג'וד כותבת בבלוג שלה שמסעות בבד צריכים beast, יצור, ללוות אותם ולהתבונן בהם. ואני מסכימה איתה, וחושבת שהם מהחלקים המשמעותיים וה"מדברים" ביותר בעבודות שלה. וגם שלי, אני מקווה. כל תמונה צריכה עכבר קטן בפינה, או חתול, או צפרדע, או לפחות זוג עיניים שיתבונן בה.

 

מחשבות יומיות: גינות וזבל

גינות וזבל?!

בשנים האחרונות, יותר ויותר, הגינה, האדמה והזבל קוראים לי. אני רואה סרטים על יירוק המדבר באמצעות פרמאקלצ'ר ותכנון מים ועולות לי דמעות. משונה אני, אני יודעת.

העובדה היא, שהשנה אכלתי לראשונה ארוחת ערב שלמה מפרי גינתי. טריוויאלי לחלוטין, ומרגש באופן שאי אפשר להסביר אותו. חוויתי, גופני ואמיתי כמו לחצות את הסף ולעבוד על הפנימיות שלי, או עם מישהו אחר. מרגש נורא. לראות גינה שמחה. בלי חומרים כימיים. בלי סדר, בלי לכוון יותר מידי. הכל עולה ופורח ומפתיע, וחונק לפעמים אחרים (אז מה?), ופורה ומודה. והכל כמעט בלי השקעה, בלי זיהום, בלי בזבוז. תענוג לשבת שם בערב ולראות את השחרורים נוברים בקומפוסט ומפזרים אותו לכל עבר. את מה ששורד את החום והיובש. את מה ששמח עכשיו שהעץ גזום וכבר לא מצל. את החרקים, החיות והצפורים.

והזבל שהולך לקומפוסט במקום להזרק מסב לי טונות (טוב, קילוגרמים) של נחת. אוכל טוב, קומפוסט טוב וגינה טובה.

איך אומר Geoff Lawton? גינות יכולות לפתור את כל בעיות העולם הזה. ואני מאמינה לו.

מחשבות יומיות (שתים)

 

נורבגיה. חלום.

אחת על ההבדל בין עבודה פנימית (Inner work) ומדיטציה. בעקבות חלום שהיה לי הבוקר, שבושכחתי את התיק שלי על הרכבת (השוייצרית, בשוויץ), בדרכי לרקוד. על ההבדל בין עבודה – על עצמי, על קונפליקטים, על סימפטום. יש עבודה לעשות, ומישהו צריך לעשות אותה. והמישהי הזו היא אני. אבל אני מנסה בדיוק לא ללכת לפי מה שצריך, אלא אחרי הלב. והלב, מה הוא רוצה? אהבה, מנוחה, שקט, ולפעמים לרקוד. בלי זהויות. ואז יש משהו במדיטציה, שהיא בשבילי הדרך והאפשרות לקבל את מה שיש בלי לעבוד, מלכתחילה. אבל כן, מדיטציה אחרי הרבה הרבה עבודה- על.

ועוד אחת על חרדה.  הפחד לעשות את הלא-נכון. שיכעסו. שיבקרו. שיתאכזבו. והפחד הזה הוא מעגלי. הוא עולה כל פעם מחדש. אני עובדת איתו, נושמת לתוכו, לוקחת צעד אחורה וזוכרת חמלה, ונחה. והנה הוא עולה שוב. מופיע ברעידות ובלחץ בחזה. אז האם הפחד הוא התמכרות והמעגליות יש בה מן הגמילה? מחשבה. תחושה.

היום ניסיתי לתפור מכנסיים ביד. פשוטים. ישרים ונשפכים.  כשלון מוחלט. מסתבר שמכנסיים זה דבר יותר מסובך ממה שחשבתי, בעיקר אם מנסים להתאים לתוכם ישבן. 🙂

 

 

 

 

 

 

 

 

מחשבות יומיות: "הפוסל, במומו פוסל"

ריקון, שוויץ. סתיו

אתמול בקבוצה דברנו על השלכות.

איך מה שאני לא רוצה לראות בתוכי, מה שאני לא אוהבת בי, מה שאני רוצה להפטר ממנו – מתגלה במלא-הדרו, ומפריע לי מאד, אצל אחרים. יונג לימד אותנו שהצל, החלק הלא מודע שלנו שאנחנו לא אוהבים, זה שאנחנו פוחדים להיות כמוהו, הוא זה שיושלך על אחרים. "הם הרעים", "הם לא מבינים", "את רק חושבת על עצמך", "אין פרטנר", כל אלה הם ביטויים של השלכות. בשפה של פסיכולוגיה תהליכית, מה שאני לא מזדהה איתו בתוכי, מה שאני דוחקת לשוליים של חיי, של מחשבותי, של ההכרה שלי, יופיע אצל אחרים להפריע לי ולהעיר אותי, להזמין אותי להכיר אותו. ולכן – כל הפוסל – במומו פוסל. כל עוד אני משליכה, רק את מומי שלי אני רואה – דרך האחרים.

גם המחשבות החיוביות שלנו, בעיקר כשאנחנו מתאהביםות, הן השלכות. הדברים הנפלאים שאני רואה בו, שהוא רואה בהיא שהתאהב בה (והיא בו), הם חלקים שלנו, שאנחנו  עוד לא ממש חיים אותם ומזדהים איתם. הטוב, החוכמה, הלב הרחב, היופי – הם שלנו, אבל עוד לא הסכמנו לראות את זה. זה כמובן לא אומר שהאדם שממול איננו כזה. זה רק אומר שאיננו רואים נכוחה מבעד להשלכה.

ולכן באהבה, בזוגיות, בנישואים – העבודה הגדולה באמת היא לקחת חזרה את ההשלכות (החיוביות והשליליות כאחד), ולהתחיל לעבוד מבפנים על עצמנו, לראות מי אנחנו באמת דרך מה שאנחנו משליכיםות על אחרים.

והיום תפרתי ורקמתי קצת. עבדתי על Moons and desert night. תמונות בקרוב.

מחשבות יומיות: סימפטומים והתקפות של הלב

בוקר.

משהו קורה והלב שלי מגיב.

גם הלב שלכם מגיב למילים? לתמונות? למחשבות?

בדרך לשיעור יוגה אני חושבת ע מה שקרה וגרם ללב שלי להגיב, והמחשבה (ואיתה הלב) מצטללים. אני מבנה משהו חדש על הרפיה – letting go. על כמה זה קשה ולא פשוט. על (שוב) כמה ההרגלים שלנו – כשמם כן הם – רגיל, רגיל, לא שמים לב אליו, אוטומטי, לא חושבת על זה. וגם התוצאה תמיד זהה. הרגל של המחשבה והתגובה.

והלב? הוא מותקף בכל פעם מחדש. ואם אני לא מקשיבה לו, ההתקפה מתגברת ומתחזקת. אבל לזה (ברוך השם) לא מתרגלים. ההתקפה הזו נמצאת שם בדיוק כדי שאתעורר, ולא אתרגל, ואסבול ואשנא את מה שקורה ואאבק איתו – עד שאשתנה. עד שההתקפה תשנה אותי.

מחשבות טובות על חוף פלמחים. לא הייתי שם שנים והיום הופתעתי מאד לטובה. החוף מנוהל ע"י רשות הטבע והגנים, והם עושים עבודה מעולה. נקי, מאורגן, משולט, מפוקח – עם נוכחות גם בלילה, וגם שקט (מבטיחים לי). נאמר לי שהצבות חוזרות להטיל שם. כמה משמח! חדשות טובות ללב… ואני שמחה לשלם להם את מה שהם גובים בכניסה.

ולא עשיתי אף תפר היום.

 

ראיון של ריקי הראל איתי, ברשת א'

ריקי הראל, שדרנית ותיקה של רשות השידור, הזמינה אותי להתארח בתכניתה "פגישת מחזור 50 פלוס" ברשת א'.

השיחה ברובה על פסיכולוגיה תהליכית וקצת עלי, וכוללת שיחות עם מאזינים.

החוויה כולה היתה מיוחדת ומהנה מאד, ונראה לי שיש לי פוטנציאל להדבק ב"חיידק הרדיו"….

מקווה שתהנו!

רוח ערבית, ימים מתקצרים וחצבים

דרך היינות הלבנים באלזססתיו. כמו כל שנה בסתיו.
מוזר, העניין הזה של העונות. בהתחלפן.
מה כבר המשמעות של משהו שחוזר כל שנה, אותן תופעות, אותן תמונות, אותן תחושות?
כל שנה בסתיו. כל שנה בחגים. כל שנה באביב, בקיץ.
אבל אנחנו לא אותו דבר כל שנה בסתיו, באביב בקיץ. או שכן?
אם הרגע הזה הוא כל מה שיש באמת, איזו משמעות יש לכך שהרגע הזה יש בו סימני סתיו?

להמשיך לקרוא רוח ערבית, ימים מתקצרים וחצבים

שנפה (shenpa) ואני

אז מי זאת שנפה (shenpa), אתם שואלים?אחד מפסלי שומרי-הסף (edge figures?) במקדש המלכותי בבנגקוק

זו לא מי אלא מה. זו הדרך הבודהיסטית לתאר, ללמד ולעבוד עם  (בין השאר) הבקורת הפנימית שלנו. זהו אחד מהכלים שהבודהיזם מציע לנו להכניס לתיק הכלים שלנו כדי לעבוד עם המחשבות והרגשות הקשים מאד שאנחנו מבלים כל-כך הרבה זמן מחיינו בתוכם, והם דומים מאד לכלים שיש לפסיכולוגיה תהליכית במובנים רבים. ככל שאני מקשיבה, קוראת, מתרגלת וחושבת יותר על הכלים האלה, וחווה את האפקט שלהן עלי, כך אני מוצאת יותר את המשותף בינם לבין הכלים של פ"ת.

להמשיך לקרוא שנפה (shenpa) ואני

I haven't lost the Way, only a little, the way to the Way (Mary Oliver)

הציטוט שלמעלה הוא מספר השירים הנפלא של מארי אוליבר, שנקרא Thirst, צמא.

הציטוט הזה עלה בזכרוני הבוקר, כששוב שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי ובאיזו דרך לבחור. השאלה הזו עולה שוב ושוב, במחזוריות, ואני בתקופת שאלות. שוב.

להמשיך לקרוא I haven't lost the Way, only a little, the way to the Way (Mary Oliver)